שכבתי במיטה, כמו שאני עושה בד"כ אחרי משמרות לילה מתישות ומעייפות, וניסיתי לבדר עצמי במחשבות ותהיות קיומיות, שורות משירים שעוד לא כתבתי ורעיונות לסיפורים שכנראה ולא ייראו אור לעולם. לפתע נפתחה דלת הכניסה ונטרקה בחוזקה- נ' הגיעה הביתה והיא הייתה עצבנית. ככה זה כשאת מורה במערכת החינוך הישראלית, קשה לשוב לאחר עוד יום עבודה ולחוש מסופקת ממשהו. אני יודע, אני גם הייתי שם.

שלוש שנים עבדתי כעוזר הוראה, מדריך, מורה מחליף ומורה מקצועי ואהבתי את זה. הייתי צעיר והכסף לא עניין אותי, לא משנה כמה ניסו להניא אותי מהבחירה המקצועית הלא-רווחית שעשיתי, אני דבקתי ברצוני לעסוק בהוראה. כל זה השתנה כשהכרתי את נ', שלמדה גם היא הוראה באותה המכללה כמו שלי (אני הייתי סטודנט שנה ב' והיא שנה א'): לפתע עברנו את אותו התהליך, במהלכו נבנתה בקרבנו הזהות המקצועית שלנו, אותה זהות שמלווה בנימה אפולוגטית כל הזמן, שכאילו אומרת לעולם: " יכולנו לעשות משהו אחר ולהרוויח יותר כסף, אבל בחרנו בחינוך כי רצינו לתקן עולם ולשנות את החברה שלנו"- כאילו שבאמת צריך להתנצל על זה. אני יודע, אפשר להגיב לדבר כזה גם בציניות, אבל כך היה באמת וכך גם חשו מרבית חבריי- רובם אנשי ההתיישבות העובדת, נשים ואנשים משכמם ומעלה, מלח ופלפל הארץ, ואם זה גם מזיז למישהו עדיין- אז אפילו היו ביננו לא מעט קצינות וקצינים וגם כמה טייסים. כולנו העדפנו את טובת הכלל על פני טובתנו האישית. ככה זה עם מורים צעירים בישראל מודל 2010- אידיאליסטיים חסרי תקנה, רומנטיקנים שבזים לבנקאים המצקצקים בלשונם ומעדיפים למות יפים מאשר לחיות מכוערים.

שלוש שנים עבדתי במערכת החינוך הישראלית ונחשפתי לאלימות קשה, גזענות מזעזעת, בורות ורדידות חסרות תקדים, אך גם למאמציהם של יחידי סגולה, שבאמת ניסו לשנות משהו. במידה רבה, מערכת החינוך הישראלית אינה שונה במאומה מאחיותיה בעולם המערבי, שגם הן קורסות לחלוטין, אך ישנו הבדל משמעותי אחד: בעוד שבשאר מדינות המערב, מערכות החינוך הממלכתיות חוות תהליכי שחיקה במשך עשרות שנים, בישראל הדבר קרה בתוך שני עשורים בלבד! בינתיים, כשהפוליטיקאים היו עסוקים בלחסל כל מה שמריח כאן מתרבות גבוהה ואינטלקט, בטענה שאלו הם סממנים "אליטיסטיים", מערכת החינוך הממלכתית הפכה לביב שופכין שמשמש כשמרטף הלאומי בזמן ש"אימאבא" מפתחים להם קריירה, וללוח המטרה של החברה הישראלית, שמשליכה השכם וערב את חיציה המורעלים לעבר המורים האומללים שנותרו לבדם במערכה חסרת הסיכוי הזאת.

במקביל לתהליכי שחיקה והתדרדרות אלה, קרה כאן דבר נפלא: קמו הורים ומורים, יצאו כנגד המדינה, והקימו להם בתי ספר משלהם (גילוי נאות: אני בוגר המכון לחינוך דמוקרטי). ראו ראשי מועצות מקומיות כי טוב הדבר, והחלו גם הם לקחת חלק בהקמת בתי ספר אלטרנטיביים ובמימונם. הבעיה היחידה היא שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לשלם 3,000 ₪ לשנת לימודים בבית ספר דמוקרטי. וכך הקיטוב בחברה הישראלית נפער לכדי תהום ענקית.

והנה למרות כל הרעות החולות הללו, ישנה נחמה: ישראל מתפתחת ומתקדמת בצעדי ענק אל עבר העתיד. כלכלה איתנה, מרכז היי-טק בינלאומי, אקדמיה תוססת ומובילה, חיי תרבות עשירים ושאר סממנים המעידים על ישראל כעל מדינה מפותחת. אך כל אלה כמעט ונעלמים מעיניי הציבור ואינם מספיקים דיים בכדי למנוע מהחברה שלנו התבהמות נוספת וחמורה אף יותר שתתרחש עם השנים. היו סמוכים ובטוחים, לא יהיו זוכי פרס נובל ישראלים בעוד כמה עשורים.

אולם, בעוד המדינה מתקדמת, רק בתחום החינוך מנסים להשיב עטרה ליושנה. יחזירו את התלבושת האחידה, התלמידים יעמדו כשהמורה נכנסת, בתי הספר יערכו כל בוקר מסדר דגל וישירו את ההמנון, קציני צה"ל ייכנסו לכיתות (אותן כיתות מהן הם עצמם הגיעו) וירביצו בתלמידים תורה והכל יהיה בסדר. האם שרי החינוך האחרונים מבית הליכוד וקדימה נרדמו בשנות ה-60 והתעוררו רק היום?...

הרי מדובר בצעדים שאינם דבר מלבד פופוליזם זול ומדיף צחנת לאומנות מעוררת רחמים. כל מי שעמד בכיתה בעשור האחרון יודע מה צריך לעשות מזה זמן רב: להפוך את החינוך לנושא בעל עדיפות לאומית עליונה, להעלות את תקציב החינוך משמעותית ובמקביל להפסיק את תקצוב מוסדות החינוך התורניים והמוסלמיים שאינם מקבלים על עצמם את תוכנית לימודי הליבה ומעודדים בורות ושנאה פונדמנטליסטית וגזענית, להעלות את רף תנאי הקבלה למכללות להוראה, להעלות בצורה ניכרת את שכר המורים, להקטין את הכיתות לכדי 15 תלמידים בכיתה, לבטל את פתיחת איזורי הרישום ואת סממני הקפיטליזם החזירי במערכת החינוך, לשוב ללמד תכנים יהודיים-ערכיים, להתחיל ללמד ערבית מדוברת כשפה שלישית ראשית ולא בכדי להכשיר מאזינים לחיל המודיעין, ובכלל להוציא את הצבא מהמשוואה. מעבר לכך, כל המורים וההורים חייבים לעבור הכשרה בנושא לקויות למידה, כשהמדינה מתחייבת מעתה לסבסד איבחונים, וגולת הכותרת, ביטול חוק חינוך חובה עד גיל 18- המערכת חייבת גם מקלות ולא גזרים, ותלמידים חייבים לדעת שהמערכת, כמייצגת נאמנה של החברה הישראלית, יכולה להקיא אותם מתוכה במידה והם ינהגו בצורה לא הולמת. ישנם נושאים רבים שעומדים על הפרק כמו הדגש על חינוך מיני וזהויות מיניות וההסברה הלקויה בנושא אלכוהול וסמים, אך אלה יגיעו עם הזמן. 

אין זמן מתאים יותר להחלת תהליכים אלה מעתה. החברה הישראלית מצויה במשבר ערכי חמור, שרק יחריף אם לא ננקוט בצעדים המתאימים. עכשיו, אתם עוד יכולים לקרוא לי מתנשא ונאיבי, אבל אני הייתי שם בשטח, אני ספגתי את הקליעים שההורים והפוליטיקאים ברחבי המדינה צריכים לספוג. הכישלון הזה לא יהיה יתום- יהיו לו אמהות ואבות רבים. רבים מדי. רבים מנשוא. והוא ממשמש ובא.

כבר עכשיו המכללות להוראה מלאות בסטודנטיות וסטודנטים שהמחשבה שמא הם ייכנסו לכיתות מעוררת בי חלחלה קשה. כבר עכשיו עוד ועוד נשות ואנשי חינוך טובים ואיכותיים עוזבים את המערכת, כמו שאני עשיתי, ושלא יגנבו את דעתכם בכל מיני אייטמים חדשותיים על איש עסקים מצליח ובוגרת עולם ההיי-טק שהשאירו הכל מאחוריהם תמורת 2,500 ₪ בחודש למשרה מלאה.כבר עכשיו הפכו כוכבי תוכניות ריאליטי לגיבורי תרבות, כבר עתה הילדים שואפים להפוך לכדורגלנים, דוגמניות, כוכבי ריאליטי או מנהלי עסקים, ממש בשעה זאת עוד בני נוער דוקרים אחד את השני במועדונים, פותחים בקבוקי וודקה-רד בול על מכסה המנוע, ואונסים בחצרות. כבר עכשיו חשוב יותר להיות "אמיתי" מנעים הליכות, כבר עתה דרך הארץ חשובה יותר מזו של התורה, וכבר עתה כל אדם משכיל המעז להביע את דעותיו נתפס כ"חופר".זה קורה עכשיו ודבר לא נעשה! ישראל בדרך לעולם השלישי, אז ראו הוזהרתם.

ובינתיים, אתם תסלחו לי על הפאתוס וחזון הבלהות, אני ו-נ' כבר לא נמשיך כמורים. אין לי שום רצון לראות את המדינה שאני כל כך אוהב, הולכת לעזאזל. המדינה שסבי-סבי עזר להקים כשעלה לכאן ב-1881 מלטביה, המדינה שסבי, אבי ועבדכם הנאמן נלחמו על תקומתה והגנתה ובעמל רב שילמו את מסי ההכנסה שלהם בעבורה, נרקבת כמו פרי בשל המושלך על הקרקע. אין בי שום רצון להיות האחראי למחדלים הללו. קחו את האחריות בעצמכם או שתצטיידו בדרכונים זרים.ועד אז, שאלוהים ירחם על כולנו. אינשאללה!