עדיין אני מנסה להבין איך קרה שפתאום צמחה לה חורשה במגרש הקוצים הפתוח שלידנו. איך שהוא דבר הוביל לדבר. ודיבור הוביל לדיבור. לפעמים יש דברים שרק צריך קצת לחבר, ומסתבר שכולם רוצים את אותו דבר. במקרה הזה כולם רצו לעשות משהו מהמגרש. שיחה על כוס קפה הובילה להזמנה של עוד כמה אנשים לשיחה שיש בה גם קפה.

מספר שיחות טלפון ומסתבר שכולם בעד. אחד תורם עצים, שני תורם מקלות לתמיכה. ראש המועצה בא לראות מה הסיפור "ואני מאוד בעד, למרות שקיצצו לי את תקציב המים ב- 60% ואני לא יכול לתת לכם השקייה".

ט"ו בשבט הוא אולי לא בזמן כל כך טוב לשתילת עצים... אבל יש לו יתרונות. יש אפקט מחבר. פעם הוא חיבר לארץ. עכשיו אולי לכדור הארץ. ואולי מחבר בין אנשים.

טוב, לא כולם בעד. נציגי ש"ס התקשו לראות איך שותלים בשבת בשטח ציבורי. נו שוין. אז הזזנו. לא ראיתי אותם באים לשתול  גם במועד החדש, לפני שבת. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב שעל עניין כזה אפשר למצוא מועד נוח לכולם.

עכשיו נשארו לנו כמה שתילים שלא נשאר להם מקום, ובעיית השקייה מסוימת, אבל עם מוטיבציה כזו, גם בעיית המים תפתר.

אחרי שכולם הלכו ונשאר רק עוד קצת לסדר, חשבתי. מה הכח הזה שיש בילד ששותל עץ? מה הפנטזיה שאנחנו שותלים יחד עם העץ? של תקווה? של השתרשות? של חשיבה לטווחים ארוכים וללא ציפיה לרווחים מהירים?  ואולי יש כאן רק אשליה מול מלבושי האספלט והבטון?

מכיוון שנטענו גם חרובים וגם תאנה ואולי אוסיף שני סיפורים שמתקשרים לי דווקא לא מהכיוון של הילדים אלא של הזקנים שממשיכים לנטוע וליצור בעולם:

יום אחד היה (חוני המעגל) מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה, לכמה שנים הוא טוען פירות (תוך כמה שנים ייתן פרי)? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום פשוט לך (ברור לך) שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי.

ישב, כרך פת, באה לו שינה ונתנמנם. סובבה אותו שונית ונתכסה מן העין וישן שבעים שנה. כשננער ראהו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב. אמר לו: אתה הוא שנטעתו? אמר לו: אבי אבא. אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה. ראה חמורתו שילדה לו רמכים רמכים. הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל היכן? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל! לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע החכמים אומרים: נהירות לנו אלו השמועות עכשיו כבאותן שנים של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש- כל קושיא שהיתה להם לחכמים היה מתרץ. אמר להם: אני הוא! ולא האמינו לו, ולא נהגו בו כבוד כנדרש לו. חלשה דעתו וביקש רחמים ומת. אמר רבא: זה שאומרים הבריות 'או חברותא או מיתותא'. (תענית כג, ע"א)

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
עשה שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום.

מה עשה אותו זקן?
נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.
אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך.

מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך (מדרש תנחומא, קדושים, ח').

אני אוסיף עוד משפט לפוסט מתארך זה: מעניין אולי ששני סיפורים אלה על עצים הם סיפורים שנושאם הוא מוות. האחד מוות שמביאה הבדידות וכוחה המחייה של הקהילה והשני על החשיבות שבהדחקה של המוות וההתעלמות ממנו ככח לחיים ויצירה.