סיפור

על שום מה זכתה השקדיה לפרוח ראשונה? כשהקב"ה בחר את ירמיהו לנביא החורבן ושלח אותו לישראל, הראה לו מקל שקד, כי שקד אני על דברי לעשותו. ירמיהו הבין את הרמז, ונבחר לנביא החורבן.

השקד הצטער צער רב, על כך שהוא נבחר למבשר רעות, להודיע לישראל את הגזירה, והתאונן לפני פמליה של מעלה.  השקד קיבל הבטחה, מידה כנגד מידה, כשם שבישר את החורבן, כן יזכה להיות גם בין מבשרי הגאולה. על כן, המטה של הגאולה שיהיה בידו של המשיח, יהיה עשוי מעץ שקד. נרגע עץ השקד וקיבל עליו את הדין.

מאז עץ השקד מחכה ליעוד, והוא ראשון לפריחה. בכל ליל ט"ו בשבט,  שהוא ראש השנה לאילנות, הוא ער כל הלילה, מאזין ומקשיב לכל המייה, מתנער מתרדמת החורף, הקור והקדרות ומתעורר ראשון לחיים, מתקשט בכותרות של פרחים וציצים, לתת ענף ולשאת פרי ולבטא את הגאולה הקרובה פריחת השקד מבשרת את בוא ראש השנה לאילנות הלא הוא ט"ו בשבט.    

מן התלמוד על השקד המצוי   (מובא בעזרת מדרשת הגולן) 

יוצא מן הכלל בעניין זה הוא האילן של ט"ו בשבט - השקד, הוא השקדיה, וכך גם הסביר רש"י את העובדה שהקב"ה בחר להפריח במטה אהרן, את פרי השקד.  

"ויגמל שקדים*" - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים לשון (בראשית כא) "ויגדל הילד ויגמל" ולשון, זה מצוי בפרי האילן כמו (ישעיה יח)" ובוסר גומל יהיה נצה", ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה, פורענותו ממהרת לבוא כמו שמצינו בעוזיה (דה כו) "והצרעת זרחה במצחו", ותרגומו וכפית שגדין כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה (רש"י, במדבר יז,יג).  

השקדיה, במובן זה, חושפת בפנינו את רגעי ההתעוררות הראשונים של הטבע, לאחר תרדמת החורף. את אותה התעוררות אולי איננו רואים כל כך בפועל, אולם מלמדים אותנו חז"ל הקובעים את ראשי השנים, כי התעוררות זו, אף על פי שאיננה נראית, פורצת היא בט"ו בשבט, ורק אילן אחד, חושף בפנינו את אותה ההתעוררות בפועל - הוא השקדיה.   

מדובר בתחילתו של תהליך שאת "פירותיו" תרתי משמע, אנו רואים רק כעבור כמה שבועות. הירושלמי (שקלים יב.) דן  בהגדרות הזמן הקובעות את מועדי העישור ובדבריו הוא מבליע הבנה מדהימה על פיה החניטה בפירות מקבילה לעיבור בבהמה, והבאת שליש, היא מועד הופעת הפירות ובשלותם - דומה ללידה בבהמה.   

ט''ו בשבט, על פי דברי הירושלמי, דומה למועד העיבור, שאיננו נראה על פני השטח. לעתים אף המעוברת עצמה טרם יודעת כי מעוברת היא, אולם בשעה זו מתחיל התהליך כבר להתרחש, הכלים מתחילים להיבנות הנשמה כבר נזרקת בתוך הגוף, והסוד הולך ונחשף. עת זמיר הולך ומגיע וכל התור אמנם טרם נשמע בארצנו, אולם מתחיל הוא להדהד באופק.     

"השקדיה פורחת ושמש פז זורחת"

עץ השקד הוא עץ פרי גלעיני נשיר ממשפחת הוורדיים. הוא נפוץ בגליל, בגולן, בכרמל, בשומרון ובהרי יהודה. ענפיו קטנים ועליו מבריקים ומשוננים. פריחתו לבנה ורודה ומופיעה לפני הלבלוב. הפרי, דמוי ביצה וצבע קליפתו חום, מבשיל בין יוני לספטמבר. יש שקדים מתוקים המשמשים למאכל, וישנן שקדים מרים המשמשים כמקור לשמן אתרי קוסמטי.

מקור שמו של השקד הוא בפועל שקוד שפירושו: למהר, להתמיד ולנסות. השקד הוא אחד העצים שסימלו את עץ הדעת, כיוון שלפירותיו קליפה קשה, אותה יש לפצח כל מנת להגיע לפרי עצמו - הטעים והמזין. חז"ל קישרו את שמו עם שקידה, על שום כך שהוא פורח ראשון מבין כל העצים. ניצניו קישטו את המנורה בבית המקדש, ששבעת קניה ציינו אותה כסמל החוכמה. מתוך המשנה אנו למדים כי השקד שימש להפקת שמן, למאכל, לרפואה ולהסקה.   

השקד ברפואה עממית:

ריסוק שקדים במים יוצר משקה חלבי, המכונה חלב שקדים. זהו משקה טעים בעל תכונות מקררות, הניתן לעיתים לחולים במחלות קשות ומהווה תחליף לחלב מן החי. המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

זכור לטוב זנגולה השכן התונסאי שנשמתו תהא צרורה בצרור החיים, מהלך והוא סוחב על גבו שקים מלאי שקדים קטופים. שעות היה יושב ובורר אותם מבין הענפים, שוטף דורך ומפצח אותם בזה אחר זה.

במיומנות הסיר את קליפתם המרירה והשרה במים צלולים, דקות ארוכות היה מרסק בהם עד כי המים נצבען בלובן קטיפתי ורך. ריח שקדים מסוקים הציף את החצר והוא מוזג וממלא בקבוקים שקופים במשקה צח ולבן.

מבוקר עד ערב עסק במלאכה, ובעת השקיעה היה נושא בזרועותיו החסונות את הבקבוקים המלאים אל חדרו החשוך. חודשים יחלפו עד יאות למזוג משקה מרענן וקר בריחות מרציפן מתקתק.

מנהגי החג 

ממד חדש קיבל החג עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה.   בט"ו בשבט בשנת תר"ן 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט - חג נטיעת האילנות. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה.   

מרבים באכילת פירות של ארץ ישראל  (גם פירות מיובאים), ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם.  עוסקים בנטיעות. עוסקים במצוות התלויות בארץ.

"כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר, בט"ו בשבט.."

רבות פיזזנו וזמזמנו לאורכו של שביל ביערות קק"ל. בשורה ארוכה לבושי לבן ועטורי זר פרחוני שמוט בקצה מצחנו, צעדנו ובידנו שתיל לנטיעה. לרגעים התיישבנו למרגלות עץ השקד, נושאים עיניים אל בין צמרותיו.

השמש בצבצה בין ענפיו המכוסים תפרחת אלוהית, והרוח נשבה בנעימת קולה הרך. פה ושם נשרו פרחים בודדים אשר מצאו את מקומם במחלפות ראשנו. שנים אח"כ יכולנו כולנו להתפאר בעצים העבותים שמילאו את היער.

יש מי שימצא את העץ שלו, אותיות שנחרטו על גזע שסומן באהבה חקוקה. אחרים יפסעו באותם השבילים מוצפים בזיכרונות ילדות נצחית, ימים של אז..