לוכד הפיהוקים

רוני בת השש ישבה עם אִמה מחוץ לבית הקפה בקניון, ונעצה מבטים סקרניים בִּשאר היושבים, תוך שהיא מסתובבת בכיסאה לכל הכיוונים.

"שבי כבר בשקט" אמרה אמה, שהיתה עסוקה בשיחה בטלפון הסלולרי.

"אבל אמא," אמרה רוני, "מה הוא עושה?" מבטה הסקרני היה תלוי באיש שישב בשלחן הסמוך ומדי פעם קם ממקומו במהירות, עשה תנועה שנראתה כאילו הוא לוכד משהו בין כפות ידיו, ניגש לרגע לאחד מיושבי בית הקפה, שוחח עמו שניות אחדות וחזר לכיסאו.

  "בכל פעם שאני תופס אחד, אני ניגש ושואל באדיבות אם הוא (או במקרה הזה- היא) רוצה אותו בחזרה".

"הבעת הסקרנות, התימהון והבִלבול על פניה של רוני הייתה כה משעשעת, שהאיש ואמה החליפו ביניהם חיוך רחב.

"אבל... מה אתה תופס?"

"פיהוקים" אמר האיש. "פיהוקים כמובן"

רגע!" רוני הקיפה את השולחן בזריזות רבה, ותוך כדי ריצה שלחה את ידיה לפנים וסגרה אותן בעדינות באוויר שלפניה, ממש מול פניו המופתעים של ילד קטן שעבר שם עם אביו. כשהיא מחזיקה אותן בזהירות סמוך לבטנה, התקרבה אל הילד.

"בדיוק!" בהבעה רצינית פנה אליה ואל אמה ואמר בטון חגיגי:"אני ממנה אותך..."

 "רוני," אמרה רוני.

"אני ממנה אותך, רוני האדמונית, לעוזרת הראשונה של לוכד הפיהוקים!!"

כשעיניה מבריקות משמחה וחיוך ענק על פניה, הביטה רוני באמה בגאווה ומיד פנתה והקיפה את שני השולחנות בדילוגי שמחה. לפתע עצרה.

"אפשר עוד שאלה?"

"קצרה. אני כבר צריך ללכת."

"מה זה אדמונית?"