עוד 9 ימים.

רק 9 ימים של כאבי בטן ובחילות.

9 ימים של חרדות ופחד.

9 ימים של לחץ אין סופי

9 ימים עד הגיוס.

מעניין עם אז הכל יגמר.

שלחו לי עכשיו זימון לתחקיר ביטחוני.

מעניין איזה תפקיד מיעדים לי.

אני צריכה רשימה של ממליצים..

אז אני יעשה סיור בתיכון, נבקש מהמורים לרשום את עצמם.:)

ואיי המספר הזה לא יוצא לי מהראש..

רק 9! כאילו מחר זה כבר 8..

אני עושה את זה כבר כל לילה, סופרת איך כל יום מתקצר לי זמני כאזרחית.

בהתחלה ממש לא הייתי לחוצה מזה.

זה היה רחוק, לא ממשי.

פתאום זה כל כך קרוב.

כל כך עד שזה הופך כל חלק בגוף שלי, מלמעלה למטה.

מה עושים בתחיקר הביטחוני הזה?

זה כמו חקירה בסרטים?

אני צריכה לשמור על הפה?

או שלהפך, להגיד הכל?....

על מי לסמוך..

והאם בטירונות יהיו לי חברות בכלל.. אני ידועה כאחת שקשה לה לסמוך על אנשים.

איך אני אסתדר שם?.. איך אני אמצא חברים?

מה אומרים כשרואים מישהו שרוצים לדבר איתו.

איך עושים את הצד הראשון?

ואת מי לעזעזל אני אמורה לשאול את מיליון השאלות שיש לי..

מה לוקחים לשבוע הראשון בטירונות.

איפה אני אשן.

מה עושים לי שם בבקום?

איך אני גורמת להם להאמין לי שעשיתי את כל החיסונים?

ואם אני פשוט יגרור את אמא או אבא איתי, שאם ידברו..

זה בדיוק הרגע שלא בא לי לגדול, אני רוצה להישאר הילדה הקטנה לנצח.

ואז אני חושבת שוב ומבינה שזו ההזדמנות שלי לצאת מפה סוף סוף.

טיפה לנשום

אני אכיר אנשים חדשים.

אני אפסיק לסבול בגלל האנשים הישנים.

אולי אני אהיה אדם חדש.

ציפי חדשה.

רגע.. איך בכלל אני מציגה את עצמי, ציפי או ציפורה?

אויייייי בום גדול וזהו