חודש ינואר הביא אתו גשם נוסטלגי של הומאז' ופסטיבלים תיקשורתיים לכבוד לאה גולדברג, המעצבת בה' הידיעה של השירה העברית. משוררת, מחזאית, מתרגמת, אך גם ציירת בחסד. האמנות היוותה עבורה ערך עליון, בבחינת "עולם צלול" ועדיף על המציאות הפגומה. כחניכת התרבות הקלאסית (הרוסית והאיטלקית) הטמיעה גולדברג בשיריה נכסי צאן ברזל, בסגנון הסוניטה, החריזה המוקפדת והקצב המושלם.

בלב העשייה החדשנית 'בכל מחיר' שרחשה מסביבה, לא נירתעה מלבטא בכתיבתה את ערכי היסוד של כל אמנות באשר היא, המושתתים על סדר וצורה, בלי להנמיך כהוא זה מאיכות התוכן ועומק המבט על מצבו של האדם בעולם המודרני.
איך באמת ניתן לשלב בין שני העולמות - המודרני והקלאסי - שנראים כה מנוגדים מכל הבחינות ?

ובמה תורתה האמנותית של לאה גולברג רלוונטית לתפישת האמנות בימינו ? ניתן להצביע על כמה נקודות :
- החשיבות של ערך הטיפוח, הדורש השקעה ויכולת תיאום בין חומר הגלם לבין התוצר המוגמר.
- ההרמוניה בין האדם לטבע
- חיפוש הסדר ואהבה לסדר
- האמונה כי בכוחה של האמנות להשביח את העולם האנושי, ולייצר בלם לכוחות הכאוס וההרס.

אכן, כציירת המתרשמת מהנוף, המבט הוא מטאפורה שולטת ביצירתה, מבט אל הנוף החיצוני, אך גם מבט נרקיסיסטי אל הנפש המשתקפת כמו במראה בנחל, במי המעיין, בדימעה. היא מבטאת למשל את הסימטריה בין החוץ לפנים בהקבלה הצורנית והצלילית בין המלים "עין" במובן של מעיין, לבין העין - עינו של הצופה.
המשוררת אינה מתעלמת מאווירת הניכור והאכזבות שאיפיינו את המאה העשרים, הן על אדמת אירופה והן בארץ. אך היא מכניעה את הכישלון בכוח הכישרון המציב את החזון האמנותי כמקור גאולה לעולם.

  לאוהבי עיצוב פנים , אדריכלות , לימודי עיצוב, אמנות ועוד - חומרים