הזר עמד מרחוק והסתכל בי. חייכתי אליו חיוך קטן, אך לא מזמין. לא מקובל אצלנו בקוסקו לחייך חיוך גדול מדי לזרים, כי זה רק מביא צרות. היה לי חם. 40 מעלות כנראה, אבל לא רציתי לפשוט את הסוודר בצבע הלילך שמעל החולצה האדומה שלבשתי בבוקר, כי מאוד קר בגינה עם הזריחה. הוא היה גבוה, הזר, עם שיער זוהר כמו שמש, ולא גרע ממני את מבטו. התאהבתי בו מיד.
בכפר שלי אני נחשבת למקרה אבוד. בגיל 35 כבר אין סיכוי שמישהו ירצה בי. אינדיאנית מכוערת, זה מה שאני. אין לי תו אחד יפה בפנים. אולי חוץ מהצמה השחורה הארוכה שלי, אבל כזו יש לכל אישה אינדיאנית שמכבדת את עצמה. אני חושבת שהגוף שלי די יפה, אבל הבעיה היא שאף גבר לא מוכן להסתכל עליו כשהוא רואה את הפנים שלי. קוראים לי אבן צבעונית, כי אני מקפידה ללבוש רק בגדים צבעוניים כדי להסיט את תשומת הלב מהפרצוף המכוער שלי.
חם לי. כמה אפשר לעמוד בשמש הקופחת ליד דלת בקתת הבוץ שלי, עם חצאית תכלת מבד סאטן מבריק, ומתחתיה מכנסי צמר כחולים? הזר התקרב קצת. היו לו עיניים כחולות ועור חלק ומגולח. לא היו לו שום צלקות מבעד לצווארון חולצתו. אצלנו, האינדיאנים זה קצת מוריד מערכו כגבר,אבל לא היה איכפת לי כלום. רציתי אותו, כמו שרוצים תמונה יפה . שיהיה שלי!
"אפשר לקבל משהו לשתות?", הוא שאל באנגלית. כמובן, למה ציפיתי....שיישא אותי בזרועותיו מעבר למפתן ? הוא צמא, זה הכול. כמו כל התיירים שמגיעים הנה לקוסקו, בירת האינקה בדרום פרו, ורק רוצים לקחת מאתנו את כל מה שיש לנו: משקה, מזכרות, פירות, מחרוזות עץ מעשה ידינו. לקחת, לקחת, זה מה שהלבנים האלה יודעים לעשות. אף פעם לא נותנים לנו כלום, אפילו לא עולה בדעתם!
אבל לא יכולתי לסרב לו. נכנסתי הביתה והוצאתי לו את כד משקה הצמחים הצונן שאני עושה לי בימים כאלה. אני מגדלת כל מיני צמחים ועשבים בגינה שלי, ועושה מהם תרופות. בכפר שלי יודעים שאין מחלה שאני לא יודעת לרפא, אז אפשר להגיד שלמרות שאני חיה לבד, אני מצליחה להתקיים בעזרת המומחיות שלי, שלמדתי מסבתא.
סבתא טאווילה הייתה שם דבר אצלנו. מרפאת, קוסמת, מגדת עתידות ומומחית לכל מה שצומח על פני האדמה. היא תמיד אמרה לי –"אל תלכי בנעליים על האדמה, כי זה כואב לה. תמיד לכי יחפה". זה שטויות, כמובן, אבל אני הולכת עם המינימום – עם כפכפים – כדי שהרוח של סבתא תהיה מרוצה איפה שהיא נמצאת היום.
הזר בינתיים פתח אתי בשיחה. הוא לא נרתע כמו תיירים אחרים, והתיישב ממש על האדמה ליד הדלת שלי, אפילו שזה לכלך לו את המכנסיים המגוהצות שלו. הוא שאל אותי המון שאלות, ואני עניתי לו במעט מילים, כי לא נאה לאישה אינדיאנית לדבר הרבה עם גבר זר. במיוחד אישה כמוני, שחיה לבד כבר הרבה שנים, מאז שקיר של בוץ התמוטט על הראש של ההורים שלי ועל ארבעת האחים שלי. שתי האחיות שלי ניצלו כי הן היו כבר נשואות ובכפר אחר. אני נשארתי לבד כי אף אחד לא רצה לקחת ילדה מכוערת אליו הביתה. אבל לא פחדתי. הרוח של סבתא באה אלי כל לילה ומדברת אתי, ומלמדת אותי עוד ועוד דברים כדי לשרוד. ואני לומדת.
"מאיפה הבגדים היפים האלה?", הזר שואל אותי, כשהוא ממשש באצבעותיו את חצאית הסאטן המהודרת שלי.ואני מסמיקה קצת מתחת לעורי השחום. לא נעים לי להגיד לו שזה בגדים משומשים שמצאתי ברחוב. תמיד כשהתיירים נוסעים הביתה, יש שלל של מציאות באזור המזבלה. לא, לא ממש בפחים, על יד. ושם אני מוצאת בגדים במצב טוב, נעליים, ואפילו תכשיטים שבורים שאני מתקנת, כי הם עוד טובים. למה זורקים דברים שאפשר עדיין להשתמש בהם? אף פעם לא הבנתי.
קוראים לו ג'וני, והוא מאוהב בפרו, כך הוא אומר. הוא לא רוצה לחזור הביתה לאמריקה. אין לו שם אישה כי אף אחת לא מצאה חן בעיניו. הוא מרגיש שהוא מחובר לאדמה הזאת, כאן בפרו. והוא אוהב אינדיאנים. אני פוערת את פי בתימהון. אוהב אינדיאנים? "בייחוד אינדיאניות!", הוא אומר בהתלהבות, ומסתכל בי במבט שגורם לברכיים שלי לרעוד. "אתן נשים אמיתיות, בלי מסכות, בלי משחקים, את לא יודעת כמה נמאס לי מהמשחקים של הנשים האמריקאיות. כל מה שמעניין אותן זה רק כמה כסף יש לי.".
אני שותקת. "אז אין לך כסף?", אני שואלת. "לא, אין לי", הוא עונה. "כסף זה שורש הרע בעולם שלנו! אם לא היה כסף, היה עולם הרבה יותר טוב! כל אחד היה פשוט מחליף עם השכן שלו את המוצרים שהוא יודע לעשות, ומקבל את הדברים שהשכן שלו יודע לעשות. העולם היה מקום הרבה יותר נעים, שלו והרמוני".
בחיים שלי לא שמעתי שטויות כאלה! עולם בלי כסף? או שהוא מטומטם לגמרי הגבר הזה, או שהוא חי בסרט! אבל אני לא אומרת לו כלום, כי מה איכפת לי בכלל? עוד רגע הוא יגמור לשתות את המשקה בכד ובזה יסתיים כל הסיפור. עכשיו הוא שוב מסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו. הוא נוגע בצמה שלי, ואני סוטרת על ידו. חוצפן! "את יודעת, את אישה מאוד יפה!", הוא אומר פתאום. אני מרגישה שאני נחנקת. כמעט בולעת את הלשון. יפה? אני?
הוא כנראה משוגע לגמרי! אני מבקשת סליחה ונכנסת הביתה. שם, מבעד לתריסים המוגפים, באפלה, אני עוצמת את עיניי וקוראת לסבתא טאווילה. אני שואלת אותה אם הזר דובר אמת . סבתא אומרת לי שכן. אני שואלת אותה שוב, כי אני לא מאמינה. הרוח של סבתא מתחילה להתרגז, וצורחת עלי שאני הנכדה הכי טיפשה שהייתה לה, ושאתחיל סוף סוף להקשיב לזקנים, כי הם יודעים על מה הם מדברים. "בשבילו את יפה!", היא צועקת, "ועכשיו תצאי אליו חזרה החוצה, כי הזדמנות שנייה בחיים כבר לא תהיה לך!".
אני יוצאת בריצה החוצה, ואני רואה אותו פוסע באיטיות, גבו שחוח מאכזבה. אני רצה אחריו, ונוגעת בכתפו לעצור אותו. הוא עוצר ומסתובב. אבל הוא לא מסתכל עליי, אלא לצד אחר בכלל, פניו קורנות מאושר והוא אומר לאוויר, איפה שאני בכלל לא שם – "אז חזרת, אינדיאנית יפה שלי!". ורק אז אני תופסת שהוא עיוור.
* הסיפור נכתב בהשראת צילום של חברנו מיכאל בלק מהקפה, בתודה על מידע מרתק ממסעו האחרון בפרו, שעורר את דמיוני הפרוע. http://cafe.themarker.com/view.php?t=1395302
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |