אני עומד עירום בתוכי. רוח של ים עם מלח וחול על גופי. אני עומד עירום בתוכי.
צעקות רמות נשמעות ממולי, עיניים סגורות מגינות על מוחי, ידיים מכסות איברים מוצנעים של גופי.
אני עומד עירום בתוכי, מאבד את התחושה מהקור של הבכי, הלב הפצוע שבור בתוכי.
אני מנסה לחבר את השיר לתחושה שלי, תחושה על ריחוק פנימי, תחושה של חוסר יכולת הבעה אישית. דיברתי עם בני השבוע על הפחד ועל הלידה שלו בתוכי. עם המוות של ניר ועידו הפחד, בעזרתי ולבקשתי, החמיר והפך למניע גדול בחיים שלי, באופן הגיוני יש להגיד, או אולי לא. הפחד שהוא סוג של שמירה שאנחנו שמים לעצמנו, ותודה לאורי על ההבנה הזאת, סוג של מנגנון הגנה אישי שאמור להזהיר אותנו מפני משהו שאנחנו מאמינים שצריך אזהרה כשהוא מגיע או קורה. רגע, איבדתי את הכיוון שלי. הפחד, שבעקבות המוות החמיר, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להוריד את רמת הכוננות, לעבור מאב"כ סגול לאב"כ צהוב. (לא בטוח שאני זוכר נכון את הרמות, עברו כבר כמה שנים מאז הצבא). הפחד, שאמור להורות לי על אזור מסוכן יוצר בעצם היותו חוסר זרימה, כי פתאום אני עוצר לבדוק מה קורה. עכשיו אני מוכן לאפשר לי להתקדם יותר עמוק, יותר רחוק, יותר מעורפל ולסמוך על עצמי ועל האינטואיציה הנשית שלי. אני זוכר שיחה מהעבר הרחוק שלי עם אורי, השבוע נזכרתי בזה עם בני. דיברתי עם אורי על זה שאני אוהב ללכת מבלי לדעת על מה אני דורך, לסמוך על החושים שלי ועל האינטואיציה שלי ולדעת שתמיד יש משהו לדרוך עליו. הרבה שנים שאני לא ממש נמצא במקום הזה, ועכשיו אני יודע שאני חוזר, חוזר ללכת באויר ולהרגיש בטוח.
עומד עירום בתוכי, נהנה לראות את גופי המזדקר למולי בהנאה. עומד עירום באהבה לעצמי. |