ביום שישי האחרון התכנסנו בביתה של איריס עודד ידידתנו מהקפה כדי לפגוש את מיכאל בלק, צלם דוקמנטרי מפואר שאותו הכרנו דרך עבודותיו המיוחדות שהוא פרסם למעננו בקפה.
מכאל בלק הוא כוכב אמיתי ואני מבקשת לדייק, כוכב זוהר בשמי הצילום הדוקומנטרי. כולנו יודעים מה פרוש יש לו או יש לה את זה ובכל תחום. אנחנו הולכים לתיאטרון ולשחקנית המסוימת שמגלמת תפקיד לא גדול בכלל, יש לה את זה. סטנלי פישר, שיושב מול המסכים במשרדו וקונה ישירות דולרים והמון, יש לו את זה. כשאני אומרת יש לו את זה בהקשר של מיכאל בלק, אני מתכוונת שיש לו את כל רזי המקצוע, פתורים בתוך ליבו ובמעמקי מוחו. שיש לו אצבע שיודעת להניח את מלוא כובד משקלה על כפתור המצלמה בתזמון מזהיר . בדיוק בזמן. לא קודם ולעולם לא אחר כך. שיש לו סבלנות אינסופית לחכות לפריים. הוא יודע שהוא יגיע בגלל זה היד שלו מוכנה במקום לזמן. יש לו את זה, כי יש לו את הרגישות לעטוף את המצולם בפרודות הרגע. הוא יוצא אל הנצח בדיוק כמו שמיכאל בלק ראה אותו בעיני רוחו. מיכאל מזדהה אם המצולמים שלו. הוא משמש להם מכשיר להעברת הרגשות הפנימיים שלהם. הם בוטחים בו. הם יודעים שהוא לא יעשה מניפולציה על מה שהוא רואה. הוא מתמסר אליהם והם מוסרים את הגיגיהם וחוויתם הקיומית לעדשה שלו.
מיכאל מצלם ילדים בעבודה שנים רבות. העולם המשוכלל שלנו משופע באי פודים ואי פדים שוכח להביט מעבר לשכמה. הוא מתעלם ממאות אלפי ילדים שבמקום ללמוד בבית ספר יוצאים לעבוד מעבר להררי החושך, בקור מקפיא תמורת סנטים זעומים במכרות הזהב בפרו, או בתעשיית השטיחים ברחבי העולם, ועוד ועוד.
צלם דוקומנטריסט מסוגו של מיכאל נוסע למשימה שתכליתה להרים קול צעקה, לשנות סדרי עולם, ולסייע בידי הילדים האומללים. גדולים וחכמים אמרו שתמונה אחת שווה יותר מ- 1000 מילים. ואכן כשמתבוננים בצילומים של מיכאל בלק מרגישים סוג של אי נוחות. הילדים היפים האלה, יפים חרף העבודה המשפילה, המצחינה והאיומה שהם עובדים בה, מעוררים את השאלה איך זה שבעולם נאור ומתקדם מהסוג הזה שלנו, יכולים כל כך הרבה ילדים לחיות בסבל נורא, בלי עוול בכפם.
מיכאל שהסתייע במימון של גורם הולנדי לביצוע המשימה בילה חודש ימים בפרו, ואת צעקת הילדים הוא יביא איתו לספרד לכנס בנושא ההתמודדות עם בעית הילדים העובדים והמנוצלים בעולמנו המעניין והקר.
ביום שישי הקרוב עמנואל רוזן מערץ 2 ישוחח עם מיכאל על עבודתו. במעריב יקדישו לו כפולת עמודים.
לדעתי מיכאל הוא כוכב צנוע, מנסה להכניס את ההשתאות שלי מעבודתו לפרופורציה, חי את עבודתו בכל הלב, וברור לו שכדי לשנות את העולם צריך יותר מצלם בודד אחד.
הכתובת שלו בקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1395302 כדאי לעקוב. הוא עומד להעלות תמונות מתוך המסע החשוב שלו למען כולנו
|