ולחשוב שלפני 2 שניות באתי לכתוב על שומדבר.

אני, ששונאת כל מה שריאליטי בארץ, שונאת שנאת מוות כל מה שריאליטי בארץ, ניסיתי להבין למה אני כן אוהבת ריאליטי אמריקקי.

שכן טרם הספקתי להבין את מי אני לא אוהבת יותר, את אותנו הישראלים, כשמספיקה לי משמרת אחת בעבודה כדי להזכר באופי הדלוח, החסר בושה AKA חוצפה ישראלית כדי לרצות לברוח בחזרה לקונכייה שבה התחבאתי כל השנים, או את העם האמריקקי, קפיטליסטי, ודי יומרני בעיניי.אל נא תראו זאת כגחמות גזעניות, שכן אני לגמרי יודעת כי מקור הדברים האלה באנושות ולאו דווקא במקום זה או אחר פשוט לכל מקום ה"קסם" שלו.

במחיר מופקע של 42 וודקה רסברי (חמוציות), שזה אפילו לא היה כזה של אבסולוט בטעם חמוציות, ולא היה בזה גם מיץ חמוציות,  אלא סטולי עם רכז בטעם אעלק של חמוציות,אז הברמנית לה נתתי שטר של 100 שקלים חדשים, החזירה לי את השטר של חמישים כעודף אבל פשוט לא הסכימה להחזיר לי את המטבעות. עכשיו, הייתי נותנת לה את הטיפ הזה, אבל היא פשוט לא הייתה מוכנה בכלל לתת לי להחזיק בו, פשוט לקחה את המגשית אליה, לא ראיתי חמדנות כזו מאז גולום בשר הטבעות. עוד שנייה ראיתי אותה במוח שלי צועקת MINE MINE MINE  וכן זה היה מזעזע. אולי יש כאלה שיגידו הידד וכל הכבוד לברמניות שיודעות לעמוד על שלהן, והיא כנראה "שורדת", אבל זה לא נקרא תשר. היא לא השאירה לי ברירה. אני אוהבת לתת טיפים, מאוד נדיבים, אבל כשזה בא ממני, ומישהו אמר לי שזה טוב בשבילה בישראל להיות ככה,שגם אני צריכה להיות כזו, אני רוצה להאמין שאפשר גם להיות קצת פחות דורסניים ועדיין להיקרא ישראלים.

 באמת סטיתי מהנקודה שלי, הסיבה שאני כלכך לא מסוגלת לראות ריאליטי ישראלי זה כי בדרך כלל מתרכזים שם בריכולים, בהעברת ביקורת הרסנית, מי רב עם מי, "מי עושה יותר פוזות ממני", "את מי יותר אוהבים"..... בלה בלה בלה.

אני נהנית מהסיפורים שמצליחים לבנות סביב אותן דמויות, אני אוהבת שמרגשים אותי, בלי הכנסת מליון תחריות שרק מגבירות אמנם את הרייטינג אבל מורידים את המימד האנושי מכל הבבל"צ הזה.
קל לרגש אותי,בכיתי עכשיו מהאודישנים של אמריקן איידול, אני ממש לא מתביישת להודות בזה, אני בכיינית ידועה, בוכה מכל דבר עם כפתורי בכי עליו.בכיתי גם לפני שבוע מהגמר של הטופ מודל הבאה של אמריקה עונה 13, וזה בגלל הסיפורים מסביב. כיף לראות בחורות יפות, ועוד יותר מרגש לראות שהבחורה שזכתה זהירות ספויילר הייתה דווקא לשם שינוי דוגמנית של מידות גדולות, שלא הייתה ענקית אלא פשוט במידות יותר "עממיות". זו הייתה בחורה מלאה באנרגיה, בניגוד לבחורות הדקיקות האנמיות והחסרות אופי שהיו שם, וזו באמת התמצית של לדגמן לדעתי,זה לא רק להיות פנים יפות, זה לייצג משהו מאחוריך.

שבירת המושג של "דוגמנית" 90-60-90 היא אמנם ניסיון לא חדשני במיוחד אבל הרגשתי סוג של גאווה, מסוג הגאווה שהרגישה אמריקה שאובמה נבחר, שלא רק לבן יכול, ולא רק רזה יכולה, ולשם שינוי הייתי קצת  גאה באמריקה.

בחירה כזו נעשתה גם בעונה הקודמת של איידול כאשר כריס אלן  ניצח ולא אדם למברט, בו כולם היו בטוחים.... מה שהוכיח את הטענה הזו בדיוק, שלא תמיד צריך את כל השואו והבלגן (למרות שאין ספק שיש בו איכויות של כוכב), לפעמים הפשוט והטוב, הוא מה שטוב....וזה מה שאני מנסה לומר, גם בהבדלים בין הריאליטי, אני שונאת את ההצגות ובלגנים של התחרויות הישראליות, את הפוזות.... תנו לי את הסיפורים הפשוטים, על האנשים הפשוטים שרוצים להגשים חלום... זה באמת מספיק, וזה גם מה שאני מנסה לעשות בסרט שלי, סיפור קטן טוב.

ומצד שני, (המשך יבוא), המחוכים, הנעליים והצבע בשיער..."מי היא יעל".... אוטוטו.....