לא קל לכתוב - בטח לו הגיגים על החיים, החיים האלה האישיים שלנו.

אבל לעיתים, ישנו איזשהו טריגר שגורם לנו לעשות דברים - כאלה שאנו לא רגילים בהם. כמו כתיבה.

אז השבוע הזה שחלף לו ביעף - מיום ראשון אחד למישנהו, מהווה עבורי טריגר.

מצלילים צורמים של לוחמה וחוסר הברירה של התייצבות בפני שופט ומלחמה נגד אקס קטנוני על נפשן של בנותי, לעמוד מול אדם שכל דבר אצלו נמדד במספר השקלים שרשום ליד האובייקט - ובלית ברירה להגרר למלחמה על המספרים. הרי בסופו של דבר לא קונים בסופר עם הרמוניה. דיס הרמוניה מוחלטת, חוסר שקט וכאב לב אחד גדול.

ולעומת דיס-ההרמוניה הזו, הצלילים של אושר אמיתי, כמו אלה שנכתבו על ידי שוברט  - והתגובות האנושיות שצליליו הביאו.

אני אוהבת לשיר, אוהבת לספר את הסיפורים שמאחורי השירים ואת הסיפור שבתוכם. ואני מתרגשת כל פעם מחדש ונהנית עוד יותר כשאני רואה שזה מגיע אל הקהל. שהאנשים היושבים מולי נהנים.

והמוזר הוא - שהפתיחות הזו שאני מביאה עם השירה, נעלמת כשאני צריכה לדבר על הדברים הללו, על המלחינים, על המוסיקה בכלל או הרגשות המפעילים אותה.

ואז מגיע אדם, וכותב כמה שורות, היישר מליבו, היישר אל ליבי, ואשתמש בביטוי שלו - לחץ על הכפתור הנכון ופתח את הסכר.
אם אשתמש בביטוי מוסיקלי - הוא הצליח לפתור את הדיסוננס שבו הייתי שרויה במשך כמה ימים, אולי אפילו הרבה יותר מכך.

אז תודה. תודה אנושית אמיתית. תגובתך - מוסיקנטי יקר - הייתה שירה טהורה, פראזה מוסיקלית שנגעה בכל נימי נפשי.