מבחינת תקינות פוליטית, קלישאות לא אמורות להתקיים. אבל אם הן לא היו קיימות מלכתחילה הן לא היו קלישאות.
מוצ"ש, תל אביב. אני חוזר מביקור אצל חברים באיבן גבירול. על קפלן, אני נתקל בערב רב של אנשים מבוגרים בעלי ניחוח אירופי. הם נראים כמו משלחת של יהודים מחו"ל, ואני שם לב שרובם (לא, כולם) עטויים בצבעים מדכאים של שחור וחום כהה. כשאני ניגש לקבוצה אחת ואז אחרת ושואל בנימוס עילאי ומחויך מי הם, אני נתקל בתגובות קרירות, אפילו עוינות.
הם לא היו משלחת מחו"ל. הם היו סתם קבוצה גדולה של חטיארים אשכנזים תל-אביביים שיצאו מקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות. לא גיליתי בהם שביב של שמץ של רמז כלשהו לרגש האנושי "הנאה". הם היו חנוטים, יבשים, ולא נעימים. הם היו קלישאות.
בנסיעה הביתה האזנתי לדיסק שגיליתי לאחרונה של ליאור אלמליח (נסו לא לבכות), והודיתי למזלי על שנולדתי חצי-חצי, ושאני יודע גם מה זה להיות חם. ושלא יהיו טעויות - אני מוזיקאי, ויודע גם מה זה קלאסית, ויודע גם ליהנות ממנה.
לחיים. |