כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    הנעל - שמעלה ומורידה

    4 תגובות   יום שני, 1/2/10, 00:11

     "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא", שמות ג5

     

     

    זה שנים  שאני, סינדרלה שכמותי, או מי שהיתה רוצה להיות סינדרלה, מתעסקת בנעליים. כמו לכל סינדרלה, יש לי כמה זוגות נעליים בארון, ולמי אין בתקופת שפע כמו שלנו.

     

    אסוף נעליים, החלפת נעליים תכופה, קביעת מעמדם ועומק כיסיהם של  זולתינו לפי הנעליים -  בבחינת תַּראה לי את הנעליים שלך , ואומר לך מי אתה (זוכרים את נעלי הספורט היקרות של מישל אובמה והטורים שנכתבו עליהן) -  הם חטאים של רבים ובעיקר רבות מאתנו. כל אחת מאתנו יודעת, שדי להחליף נעליים כדי לשנות הופעה.

     

    איפה הופעה, הרבה יותר מזה, כניסה לנעליים אחרות היא כמעט שינוי זהות, גם כמטפורה וגם כפשוטו. הנעליים הן פאטיש נפוץ  בחברה המערבית. ועוד לא התיחסתי לקשר של הנעליים לסקס ולפמינזם. ׁ(על כך בפעם אחרת).

     

    במקרה שלי, אשמה בתשומת הלב שלי לנעליים, אימי ז"ל, אבל אולי יותר ממנה, אימולדה מרכוס, אשתו של  שליט הפיליפינים פרדיננד מרכוס, שהודח משלטונו על יד קוראסון אקינו - היא שתקעה לי את הנעליים לראש.

     

    תודעתי נסדקה, כשראיתי את  אלפי זוגות הנעליים של אימולדה מרכוס בסרט בטלויזיה. הן עמדו  שורות שורות במחסן הנעליים הנשיאותי, כל זוג שונה בצבעו ובגזרתו מהסמוך לו, כולם מידתם שלושים ושמונה - המידה שלי -   אלפיים נעליים שמאליות ואלפיים נעליים ימניות, בסך הכל ארבעת אלפים נעליים של אשה אחת.

    ריבונו של עולם, איך יכולתי שלא להתרגש.

    נעליה של אימולדה מרכוס הסתננו אלי בחשאי והגיחו פתאום, בלתי צפויות, טורדות מנוחה, נוגעות בחודי חלומות, מחליפות מסכות ומבלבלות אותי,  לאיזו מהן  להכנס, מי להיות.

     

    בסיוטים -  ראיתי נעליים אחרות, ערומות בערמות. נעליים קטנות, גדולות ובינוניות, נעליים עם שרוכים ואבזמים ועם רצועות, נעליים מיושנות, אופנת שנות הארבעים, נעליים בלויות, קפואות, כואבות, נעליים שאבדו את זהותן, את זוגיותן, את תפקידן -  אשפת נעליים  של דור, של עם, של האנושות.

     

    לפני כעשרים שנה, כשג'יימס בראון , פצצת אנרגיה, מלחין, זמר, כוריאוגרף, בקר בארץ, נפל מבטי על הסבר לתמונה בעתון: "ג'יימס בראון - שמונים זוגות נעליים בחודש."  מיד קראתי עוד על  בראון,  "היום במעמד על פיננסי, כשהוא מחליף שמונים זוגות נעליים בחודש, ברשותו בית ענק..."

    אם במשך חודש החליף בראון שמונים זוגות נעליים, במשך שנה נעל תשע מאות ושישים זוגות. מה שצברה אימולדה מרכוס בשנות שלטונה הארוכות, החליף הוא בשנה אחת.

    מה הן נעליה לעומת נעליו? טיפה בים! גרגיר של חול - הרי הוא מלך הנעליים.

     

    מאז, קצת הניחו לי הנעליים , עד שבא פיני כהן והשליך זוג נעליים על דורית בייניש, נשיאת בית-המשפט העליון.

     

    מראשיתה של ההסטוריה המערבית, ואולי אף  מתחילת  הציויליזציה, מהרגע, שבו  עטף האדם את רגליו, להפרידן מהאדמה ולגונן עליהן מפני הטבע, נהיו הנעליים לסמל. לפחות כמו עלה התאנה, ראשיתו של הבגד, אם לא למעלה מזה. הנעליים המגינות על כפות הרגליים הן  נצחון האדם על הטבע, נצחון הציויליזציה והתרבות. הן הופכות את האדם לאדון הארץ, לכל יכול.

     

    כשאלוהים מתגלה לראשונה למשה, לפני שהוא מטיל עליו להוציא את בני ישראל ממצרים,  הוא מצווה : "של נעליך מעל רגליך...".

    חליצת הנעליים היא אקט סמלי של ענוה והתבטלות  בפני הקדוש והמקודש, השבת השליטה לכוח העליון, והכרה בעליונותו.

    המוסלמים חולצים נעליהם  לפני הכניסה למסגד, כך עושים גם  הנוצרים האתיופים, בטרם יכנסו לכנסיה, כך נוהגים ההודים, ששלים נעליהם בכניסה למקדשים, ועולים על כולם היפנים - החולצים  את נעליהם לא רק בכניסה למקדשים, אלא גם על סף הכניסה לבתיהם, אולי בגלל הקדושה שנמצאת שם, בבית פנימה. (אמנם היפנים כדרכם בקודש, הפכו את הפעולה לטקס, אבל כל אחד מאתנו, עם כניסתו הביתה קודם כל חולץ את הנעליים,  לשחרר את רגליו ולהרגיש בבית.)

     

    במובן אחר, חליצת הנעליים, היא גם סמל להתפשטות האדם מכבליו, ממוגבלותו, מכלאו, ממה שעוצר אותו וסוגר אותו בתוך עצמו - היא ראשית היציאה אל האחר, אל מה שמעבר לעצמו ולמוגבלותו, אולי זוהי  ראשיתה של  הטרנסצנדנסיה, של ההתגלות, ראשית ההכרה שקיים מה מחוצה לי, מה ששונה, ואחר ונצחי. אולי אף, במקרה של משה, זו גם  ראשיתה של האתיקה, שאיננה אלא היכולת לצאת אל האחר. אלוהים מצווה על משה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה יוצא מכלא האני ומגלה את אלוהים, המצווה עליו לדאוג לאחרים, במקרה של משה, לעמו. רגע ההתגלות הוא הרגע שבו נולד המנהיג משה.

     

    והנה בא עלינו פיני כהן, מגיע לאולם בית-המשפט העליון, של נעליו מעל רגליו כראוי בפני הכס העליון, ומיד משליך אותן על כבודה של השופטת בייניש ואף מצליח לחבל בפניה ולשבור את משקפיה.

     

    אותה פעולה  של חליצת הנעליים  יכולה להיות ראשיתה של הגאולה, יציאה אל האחר, השונה, בלשונו של עמנואל לוינס, אבל היא  יכולה להיות גם שיא השפל -  אמנם יציאה אל האחר, אבל כדי לפגוע בו, כדי לחבל בזכותו להתקיים  כמוני.

     

    במקרה של פיני כהן חליצת הנעליים והשלכתן על השופטת, אינם רק פגיעה באחר, אלא הם פגיעה בסמל, פגיעה במי שמסמל יותר מכל את אסור הפגיעה באחר, בשופט שאמון על שמירת חוק זה, שכל חברה מתוקנת מעלה על נס.

     

    בנגוד לחליצת הנעליים כבטוי של התעלות והתקרבות אל  הקדוש, חליצת הנעליים של פיני כהן , אבל בעיקר השלכתן על השופטת, היא  התפשטות האדם ממה שמפריד אותו מהטבע, הסרת רסן,  חזרה אל האדם הקדמון, הפראי,  שאין מי ואין מה שירסן אותו. אין מדינה, אין חברה, אין חוקים, לית דין ולית דיין, הפקר, איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, בקיצור פריקת עול.

     

    בשמוש חריג בנעליים הקדים את פיני כהן, ניקיטה חרושצ'וב, להבדיל.

    חרושצ'וב שהיה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ  ויו"ר מועצת השרים (ראש הממשלה) מ- 1958 עד 1964, היה ידוע במזגו הסוער, ויריביו ראו בו איכר גס, בור ומשולח רסן.

     

    ב-1960בעצרת של האומות המאוחדות נרשמה  התפרצותו הידועה לשמצה. תארו לכם את הנציגים המכובדים ישובים בעצרת, חמורי סבר, מעונבים וחנוטים בחליפותיהם, הציר הפיליפיני שואל את חרושצ'וב, איך הוא יכול למחות נגד האימפריליזם המערבי, כשברה"מ מספחת את מזרח אירופה, ואז, לתדהמתם של נציגי העצרת, מרביץ חרושצ'וב את הצגת חייו, תוך שהוא מקלל ברוסית עסיסית, וכדי להגביר את הרושם, הוא חולץ את הנעל ומתחיל לדפוק בה על השולחן.

     

    אלא שאין דומה חליצתו של חרושצ'וב לחליצתו של פיני כהן.

    כשניקיטה חרושצ'וב היה יו"ר המפלגה ויו"ר השרים בברה"מ, ברה"מ היתה אימפריה, שהטילה את חיתתה על העולם ובעיקר על המערב. חרושצ'וב, כמובן, היה מודע היטב לכוחה של ברה"מ ולכוחו. כיוון שידע את כוחו, יכול היה להרשות לעצמו הצגה מעין זו.

     

    בנגוד לכהן, חרושצ'וב  רק איים בנעליו. דווקא איומיו, יכולים להתפרש היום כתבונה פוליטית של מנהיגי  המלחמה הקרה, שבה כל אחד מהצדדים, המערב מחד, וארצות מסך הברזל מאידך, בראשות ברה"מ, איימו  אלו על אלו, אבל אף פעם לא ממשו את איומיהם ולא הפרו את  אופיה של המלחמה  הקרה. באפוק ראוי לשבחים, דאגו לשמור על הטמפרטורה, שתשאר נמוכה תמיד, ולא  עברו את הסף. איימו, אבל לא אבדו את הרסן והעולם, כמובן, יצא נשכר. מלחמת עולם שלישית, שריחפה באוויר הפוליטי והקיומי והפחידה את ילדי שנות השישים, לא התממשה  ונותרה דחליל ריק. וטוב שכך.

     

    והנה בא לנו פיני כהן, חולץ נעליו, לא רק  מאיים אלא עושה מעשה, מעז לפגוע  פיזית בשופטת.

     

    פחד, כולנו מאוימים.

     

    צלום: באבא יאגה

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/13 21:14:

      צטט: ~בועז22~ 2013-05-05 18:22:56

      בהמשך לתגובתו של קודמי -

      האימרה אותה הזכיר היא אימרה חדשה, יחסית.

      בעיסקי ביטוח היא נקראת בשם אחר, סברוגציה,

      ובעברית - תחלוף.

      ויש גם את מינהג ה"חליצה" היהודי.

      הוא אמנם נתפס כמנהג שובניסטי, בעיניים מודרניות,

      אולם אז, בימים עברו - הוא נתפס כסמל להמשכיות.

      אגב, אצל היפנים הנעליים נותרות מחוץ לבית.

      בעיניהם, נתפסים הנעליים שמביאות את החוץ פנימה,

      ומכיוון שמאמיני השינטו רואים בביתם, בית-מקדש,

      הרי על טהרתו הם מבקשים לשמור ורוב המעמד

      הטיקסי לעניין זה, אינו מעמד חליצת הנעל, אלא הכניסה

      אל הבית.

      רשומה מרתקת!!!!

       תודה, בויז על הוספת החליצה היהודית, איך שהוא נשמטה ממני בזמן כתיבת הרשימה. ולענין היפנים גם כן תודה, שהרחבת

       

        5/5/13 18:22:

      בהמשך לתגובתו של קודמי -

      האימרה אותה הזכיר היא אימרה חדשה, יחסית.

      בעיסקי ביטוח היא נקראת בשם אחר, סברוגציה,

      ובעברית - תחלוף.

      ויש גם את מינהג ה"חליצה" היהודי.

      הוא אמנם נתפס כמנהג שובניסטי, בעיניים מודרניות,

      אולם אז, בימים עברו - הוא נתפס כסמל להמשכיות.

      אגב, אצל היפנים הנעליים נותרות מחוץ לבית.

      בעיניהם, נתפסים הנעליים שמביאות את החוץ פנימה,

      ומכיוון שמאמיני השינטו רואים בביתם, בית-מקדש,

      הרי על טהרתו הם מבקשים לשמור ורוב המעמד

      הטיקסי לעניין זה, אינו מעמד חליצת הנעל, אלא הכניסה

      אל הבית.

      רשומה מרתקת!!!!

        5/5/13 12:35:

      צטט: shabat shalom 2013-05-05 07:46:38

      הייתי מכניס לנושא הזה דווקא את הביטוי הידוע: "להיכנס לנעליו של..." מובן הביטוי כפי שידוע לי הוא כי להיכנס לנעליים של האחר כאילו הפכת להיות מישהו אחר שהוא בעל הנעליים...... ומי שמשליך נעליו על זולתו (אפילון הוא שופט) כאילו מבזה אותו... מעולם לא חשבתי שלנעליים יש משמעויות פסיכולוגיות רבות ומגוונות כל כך.....

      להכנס לנעליו של... אתה צודק. תודה שקראת, שמחה שהרחבתי לך.  

        5/5/13 07:46:
      הייתי מכניס לנושא הזה דווקא את הביטוי הידוע: "להיכנס לנעליו של..." מובן הביטוי כפי שידוע לי הוא כי להיכנס לנעליים של האחר כאילו הפכת להיות מישהו אחר שהוא בעל הנעליים...... ומי שמשליך נעליו על זולתו (אפילון הוא שופט) כאילו מבזה אותו... מעולם לא חשבתי שלנעליים יש משמעויות פסיכולוגיות רבות ומגוונות כל כך.....

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין