כמעט ושלחתי יונת שלום ובהמייתה מבשרת שדי נמאס לי להיות חמור סבר והנני מכריז כי הגיע הזמן לכונן מחדש את יחסינו, אולי להעניק להם צביון מחודש.
אז נכון שבסוף הקש ששבר היה סערה בכוס תה או הקש שממנו נשתה התה בסופו של דבר. ונכון שסוג הברז שדפקת הוא רק תרוץ להיחלצות מתוך סוג של תסבוכת.
סוג של קנאה מתעורר בי באנשים המסוגלים לצוף להם בספרות היותר עליונות של הרדידות ( פאוזה – זה לא היה משפט מתנשא), אבל אם כך היה הדבר מעולם לא היינו מתחברים, לא כן?יתרה מזו, גם הפוסט הזה לא היה נכתב ככל הנראה.
קצת קשה לשמור על פאסון הקשיחות שגם כאן גם שם מבצבצת דמותך והבהוב הפיון הירוק לידה.
ועדיין, רק כמעט... |