יום ששי בצהרים, חמסין של סוף אביב. יום עייף, כולם כבר עם מבט של שינה עמוקה.

היא עומדת לה בתחנת הדלק לבושת סרבל אדום ירוק, קומתה בינונית, שיער שחור אסוף בצמה עבותה על כתפה ועיניים חומות מאירות. נראית בת 18 או 20 לכל היותר. על הסרבל תג עם שמה: "נעמה".

עצרתי לתידלוק. היא ניגשה אלי, עמדה ליד מיכל הדלק, שאלה "מיכל מלא"?  ופתאום זה קרה.

היא חייכה.

החיוך התחיל ממרכז שפתיה, עבר אל זוויות פיה, עלה וטיפס דרך לחייה, אפה הקטן ועיניה החומות, המשיך אל מצח יפה עטור בשיער יפה עוד יותר וכאן, החיוך לא עצר, הוא התפשט אל הצמה ומשם אל הסרבל העוטף אותה. כל גופה חייך.

אני, שעמדתי מולה, ראיתי את זה מתקרב ולא יכולתי לעשות דבר. עמדתי שם וגל החיוך שטף אותי. דקה קודם לכן חשבתי על אלף דברים אחרים.

עכשיו, רק החיוך היה לי.

החיוך הזה, העיניים החוגגות שלה שליטפו אותי והטביעו אותי בים של שיבולי חיטה מתנועעות ברוח. כאילו עמדתי באמצע שדה החיטה הגדול ביותר בעולם והרוח הניעה אותי עם השיבולים. רק אני והרוח והשמש. התמכרתי לתחושה, כמו סם ממכר, כמו יין חם זורם בעורקים. ריפיון מוחלט בשרירים, נשענתי על הדלת כדי לא ליפול. לרגע לא האמנתי. כל זה בא מחיוך? כל הטוב והנעים הזה, הדגדוג בקצות כפות הרגליים, כל זה מהחיוך של נעמה?

החלטתי לבדוק אם הקסם שלה פועל גם על אחרים או רק עלי. עמדתי בצד והיבטתי בה. הנה היא עומדת שקטה מחכה לקורבנה הבא.

אל התחנה מתגלגלת אודי כסופה ובתוכה צעיר מטורזן. ג'ל מבריק בשערו ומבטו מתוח. הוא התקרב אל אזור הציד שלה ובכלל לא שם לב שהוא עומד ליפול טרף לחיוכה. יצא מהמכונית, המפתחות בידו וזרק לכיוון שלה :"מלא !".

ואז היא הגיחה ממקומה והפעילה עליו את הקסם. הסתכלתי עליו, התבלבל לרגע, מה קורה פה?

עמד נטוע במקומו, שפת הגוף השחצנית מתמוססת לאיטה. ראיתי את הגוף שלו מתרכך. הפנים היו מהופנטות. החיוך שלה כבש אותו  אפילו יותר מהר מאשר אותי. הוא פשוט התמסר בהנאה, ראשו מוטה מעט לאחור, מבטו מזוגג, הוא מחייך  ונוטף הנאה. שכח מהמכונית, שכח מהדלק. בעולם שלו ישנם רק הוא ונעמה.  היא מחייכת אליו, מקרינה את הקסם המיוחד הזה אליו והוא נכנע. עומד שם חסר יכולת להגיב. שבוי בקסמיה. העולם עצר מלכת שוב. האם גם הוא הגיע לשדה השיבולים ההוא?

סובארו סטיישן חבוטה נהוגה בידי איש מזוקן חובש כיפה נכנסה לתחנה. הוא ממהר, עוד מעט שבת. המשפחה דחוסה מאחור עם מזוודות ועגלת ילדים. הילדים מרעישים והוא נוזף בהם לשתוק ולהניח לו. פותח את החלון, מגיש לה את המפתח: "50 שקל, 95" הוא אומר לה בקול קצר ופוקד.

מלכת החיוך העולמי לא מוותרת. הרי זהו שדה הציד שלה, היא לוקחת את המפתח מידיו ומחייכת אליו. כמו נשאב מתוך תא הנהג, הוא מביט בה והוזה. הוא לא מבין מה מתרחש. היא עומדת ומחייכת והחיוך מתפשט כובש טריטוריות תוך רגע. ראשו נשען על המשענת, מביט אליה, צולל לתוך עיניה, קמטי עיניו מתרככים ומתיישרים, זקנו נראה עכשיו יותר יפה. לחייו העגולות מבהיקות בחיוך חוזר. הוא צופה בבריאת העולם. ברגע זה ממש ברא אלוהים את השמש והוא חוזה במאורות הגדולים בהתהוותם. אישוניו רחבים, כתפיו רפויות, אוזניו הגדולות סמוקות, הוא שומע את פעמי השכינה מעל ראשו, שומע ולא יכול לזוז. את הרעש של הילדים מאחור הוא לא שומע. גם את שאלתה של אישתו שמביטה בו בפליאה. יושב לו במושב, מגחך כמו ילד מגודל שגילה צעצוע חדש. הוא בגלקסיה אחרת, מטייל בשדה השיבולים וזורח. היא שאבה אותו אליה הקוסמת.

הגיע ג'יפ מצועצע גדול לתחנה. בתוכו יושבת ליידי. חנוטה מאחורי מזגן ומשקפי שמש. מבטה קר כקרח, הופעה מסודרת היטב. כל שערה במקומה. לידיה טבעות יקרות וכולה צועקת: העשירון העליון כאן! .

אני מביט בקוסמת שלי, נראה אם תוכל לה לזו המטפטפת ארס. נעמה לא מתרגשת, ניגשת לחלון החשמלי הנפתח באיוושה חרישית, עומדת קרוב ומישירה מבט לעיני הצפונית. הליידי במבט מתנכר, לא מבינה מי זו פשוטת העם המעיזה להתקרב כל כך קרוב אל הוד מעלתה, מביטה בה מלמעלה.

חיוך מעולם האגדות פוגש את המלכה הרעה. מפגש ענקים מתנהל ליד משאבת  תדלוק מספר שלוש. נעמה עומדת לה רגועה ומחייכת, מביטה בתמימות אל הגברת. אני לא מאמין, זה קורה לנגד עיניי. היא נמסה !!!

הליידי מרימה את משקפי השמש. עיניים כחולות מביטות בחזרה אל הקוסמת בסרבל. לחייה הקשות הזקופות מתעגלות. קו העורף הקשוח, נרגע משהו. הקמט בין הגבות התיישר, הכתפיים נכנעות לכוח הכובד. הידיים לופתות בחוסר אונים את ההגה. היא מתחילה להפשיר, מלחמת גוג ומגוג בין החום לקור, בין האהבה לצינה. מאחרי העיניים הכחולות מתהווה מבט חדש. מבט של מישהי שפעם האמינה וכבר שנים שכחה את האמת. מישהי שמבלה כבר שנים בשדות הציניות והרשע והנה, באה קוסמת קטנה בסרבל ומזכירה לה שהעולם ההוא, עוד קיים. קמטי הצחוק שלה שכבר מזמן שכחה מהם, נראו פושטים על עור פניה. היא מחייכת אל נעמה, גופה רפוי על ההגה, לא זוכרת מה רצתה בכלל לפני דקה, ונאחזת כמו טובע בקרש האמת והאהבה. גם היא עכשיו משייטת לה בשדה השיבולים האין סופי.

"בבקשה אדוני" העירה אותי באחת.  החיוך בסרבל עומד לידי עכשיו. מביטה אלי בנועם ומציפה אותי שוב בגל תענוגות חדש. עומדת קרוב, ריח של פריחת הדרים ממלא את האוויר.

אני נכנס אל המכונית, סוגר את הדלת ומתניע.

כאשר אני מתרחק מן התחנה, אני מביט במראה ורואה הילה ענקית של אור מקיפה את תחנת הדלק, ארמונה של הקוסמת בסרבל.