כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    עַל קְפִיצַת בַּנְגִ'י, פְרוֹזְן יוּגוּרְט וְהַמְרָאַת הַנְשָרִים הַצְעִירִים –

    41 תגובות   יום שני, 1/2/10, 14:55

    עַל קְפִיצַת בַּנְגִ'י, פְרוֹזְן יוּגוּרְט וְהַמְרָאַת הַנְשָרִים הַצְעִירִים –

    שִחְרוּר

     בִּשְלוֹשָה

         טַקְטִים

     

    לאחר השחרור מהצבא נסע בני הצעיר לטיול הגדול בדרום אמריקה. כהורים נאורים ציידנו אותו בשני איסורים בלבד – לקיים יחסי מין ללא קונדום, ולקפוץ בנג'י. באשר לאיסור הראשון אין מה להסביר. באשר לאיסור השני – הילד עבר מסע קשה בו התגבר על פריצת דיסק שהתרחשה בזמן שרותו הצבאי. תמיד חלם לקפוץ בנג'י מתוך מחשבה שמשיכת הרתמות בעת הקפיצה תחזיר את כל החוליות למקומן. אני, שאיני מבינה גדולה באורתופדיה – לא נראתה לי השיטה הזו, ולכן פריצת הדיסק שלו טופלה אמנם באופן אלטרנטיבי, אבל שפוי. וכך יצא הגבר הצעיר לארצות ההרפתקאות וההורמונים המשתוללים, בגב חזק, ואזהרה חוזרת ונשנית "אל תקפוץ בנג'י".

    יום אחד צלצל הבחור הזעצר וביקש ממני ומאביו לפתוח את המֵייל ששלח. עשינו כמצוותו. ואז אני רואה את הילד האינטליגנט שלי (אותו ילד מסיפור הקפה) לבוש במכנס קצר, גוו עירום, רתום בחבלים משונים, עומד לקפוץ בנגי' מעל איזה נהר עלום אי שם. דמי קפא בעורקי. והילד מסביר לאבא ולאמא שכל סכנה אינה נשקפת לגבו כיוון שהוא קשור בצורה מיוחדת, הפוך, ויקפוץ אחורנית, בגבו אל הנהר. והוא קפץ. ואני נשמתי פרחה, השכל שלי חזר ואמר בקול בס נמוך ויציב – "אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר, אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר." הבטתי בכל 190 הסנטימטר של הילד שלי נופלים לתהום. החבל שקשר אותו השתלשל מטבורו בעודו נזרק אחורנית ושואג בפחד שמח, החבל הלך ונפרש ונמתח, ואני חשתי שהוא נקרע ממני, פשוטו כמשמעו, חבל הטבור שקישר ביני לבינו – ניתק. המחשבה הראשונה שלי הייתה – אם הוא העז לקפוץ בנג'י, על הסיכון העצום שהיה כרוך בכך עבורו, והוא ידע את זה –  הוא כבר יקבל את כל ההחלטות בחיים שלו בעצמו. אני אינני אחראית יותר. שנינו משוחררים.

    וכך היה.

    זמן קצר לאחר מכן, בכורנו הלך אחרי המוסיקה ועבר לגור בבוסטון. נסעתי איתו ועזרתי לו להתארגן.

    הגיע רגע הפרידה. הייתי צריכה לחזור לארץ.

    עמדתי בשדה התעופה בבוסטון. קול פנימי אמר וחזר ואמר "את משאירה כאן את הילד שלך, את משאירה כאן את הילד שלך". הסברתי לו שהילד גדול ולמעשה הוא עוזב אותנו. לא עזר. הקול המשיך בשלו. לא יכולתי לסובב את גבי לילד שלי וללכת, ולא רציתי לפרוץ בבכי לפניו. נפרדתי במבוכה גמלונית ולא אופיינית. מיד כשסובבתי את גבי החלה מסתחררת בתוכי מערבולת חרדה שחורה. ככה לא יכולתי לטוס בוסטון ניו-יורק, ניו-יורק ת"א. לא היה לי מושג מה לעשות. פתאום קלטה עיני דוכן של "פרוזן יוגורט". צורתו של גביע הקונוס העצום התאימה בדיוק למשפך החרדה שאיים לשאוב את כולי לתוכו. קניתי אחד כזה. התיישבתי והתחלתי לאכול את היוגורט הקר לאט לאט. לא הייתי רעבה, לכן הגלידה לא החליקה לקיבה, אלא עשתה דרכה הישר לבור השחור של מערבולת החרדה, שחשבתי שלעולם לא יתמלא. חשבתי שאצטרך לבלוע את כל המקרר כדי להרגיע את המקום ההוא. התמקדתי בתענוג של לֶק אחרי לֶק, ועקבתי אחרי תחושת ההתמלאות הלבנה מתוקה שהלכה ודחקה את הבור השחור והמר. אחרי שסיימתי את המנה הענקית ישבתי שם כבדה ויציבה ואז  צלצלתי לבני. מעברו השני של הקו גיחך הגבר הצעיר ואמר "אחרי שלוש שנים בהנדסה קרבית, אחרי ג'נין ולבנון אני חושב שאוכל להסתדר בבוסטון".

    והוא צדק, כמובן.

    ואני ידעתי שהוא גדול, והוא יקבל את ההחלטות של חייו מכאן והלאה.

    וכך היה.

    ושנים אחר כך הגיע הרגע הנורא. הנורא. עמדתי מול גופתו של בעלי שטרף נפשו בכפו, שבוע אחרי חקירה משטרתית שבכלל לא הייתה צריכה להתרחש. שני בנינו עמדו מצידי. שני נשרים צעירים שבדיוק חיממו מנוע ופרשו את מוטת כנפיהם הנהדרות לקראת המעוף הגדול. הכדור שהרג את אביהם ירה גם בכנף אחת של כל אחד מהם. עמדו לידי שני גברים צעירים, ירויי כנף. ובאותה שנייה, באינסטינקט של חיה המשמרת חיי ילדיה כופפתי את גווי ישר לפנים, החזקתי חזק, פרשתי ידי לצדדים בכוח והייתי לכַּן המראה.

    הלאה, אמרתי להם בליבי, הלאה. עופו  לחיים שלכם. כל מה שהיה – היה. כל השמחה והאהבה והכישרון, והיכולת, והכוח והשחרור, את כל אלה נָתַנוּ לכם והם קיימים, קחו אותם ועופו הלאה. פצועים, אבל עפים – הלאה.

    וכך היה.

      
    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/8/13 14:08:

      באתי לקרוא עם שמחת הנעליים האדומות והגעתי לכאן.

      עם כל הכאב. ובלי קלישאות של זמן אני שמחה שהגעתי לכאן.

      את אשה מדהימה! אני מתה לקרוא את סיפור הקפה, לא ממקום של מציצנות. אלא כי אתם פשוט מופלאים בעיני עשרת מונים עכשיו. זו הסיבה!

       

      תכף חוזרת לנעליים. ולצבעוניות של הפוסט האחרון. קפיצות בזמן. יש בהן לפעמים יותר מהמון נחמה..

        17/2/10 09:06:

      צטט: *עדינה* 2010-02-16 23:10:42

      אוףףףףףףףףף כמה קשה לשחרר אותם ...

       

      שלך עוד קטנים. ושלי, כשאני חושבת על זה, שחררו את עצמם.

      ואחרי שהם משתחררים - יותר קל לנו.

      עדיין אכפת, מאד, ועדיין אוהבים, ועדיין הלב מחובר, - אבל יש ההכרה שהם לא "שלנו" וגם האחריות שלנו פחותה, בהרבה. החיים שלהם הם שלהם.

      ועם טיפ טיפת מזל

       

        16/2/10 23:10:

      אוףףףףףףףףף כמה קשה לשחרר אותם ...

       

        14/2/10 19:11:

      הכדור שהרג את אביהם ירה גם בכנף אחת של כל אחד מהם.

       

      נומיקו, הרבה כוחות נפש וגודל רוח צריך על מנת לפרוש עבורם כנפיים ולשחרר אותם. הרבה יותר קל להחזיק בהם צמודים.

      הפוסט שלך מרגש כל כך, עד דמעות, אבל ממש. כאמא לשלוש בנות ועוד שלושה נכדים, אני מכירה את החומרים מהם קרוצים הפחדים והחרדות.

      תודה נומיקו על הסיפור האנושי המרגש והכתוב נפלא כל כך!

      תודה ו*

      לאה

        9/2/10 22:35:

      *

      מה שאמרת לנשרייך

      אומר לך נומיקו,

      הלאה, כן הלאה,

      עופי לך והשעני בכיף,

      על כנפייך וחום שבסביבתך

        9/2/10 08:03:

      צטט: ברוכיטו 2010-02-08 23:29:54


      איני מכירך באופן אישי אך נראה לי שמתוך כתבייך הצלחתי להבינך.

      א. יישר כח.

      ב. לפעמים כיף להיות חלש ולמצוא מישהו להשען עליו. כדאי לנסות..

      ג. כתבתי סיפור קצר,שמו "סימנים" , אם יעלה חיוך על פניך אשמח .

       

       


      א. תודה

      ב. אני באמצע מלחמת עולם. זה לא הזמן לנסות להיות חלשה. "להתפנק" זה סיפור אחר.

      ג. אציץ ב"סימנים" שלך.

        8/2/10 23:29:


      איני מכירך באופן אישי אך נראה לי שמתוך כתבייך הצלחתי להבינך.

      א. יישר כח.

      ב. לפעמים כיף להיות חלש ולמצוא מישהו להשען עליו. כדאי לנסות..

      ג. כתבתי סיפור קצר,שמו "סימנים" , אם יעלה חיוך על פניך אשמח .

        4/2/10 18:49:

      צטט: עדית... 2010-02-04 18:20:20


      אני רואה שהוא מתחיל להיכתב, נומיקן..........

      ונכתב יופי - פשוט לספר את הסיפור, בשפה שלך, עם הקריצה האינסופית בזווית העין.

      אני מאוד שמחה על כך.

      מאוד מאוד.

       

       

      מחממת שריריריריריררים
        4/2/10 18:20:


      אני רואה שהוא מתחיל להיכתב, נומיקן..........

      ונכתב יופי - פשוט לספר את הסיפור, בשפה שלך, עם הקריצה האינסופית בזווית העין.

      אני מאוד שמחה על כך.

      מאוד מאוד.

        4/2/10 08:09:

      כמה יפה ונוגע ללב....אני עושה השלכה ישירה על ילדיי הקטנים ורואה את הסצנות פרידה

      האלו מול עיניי כל כך מוחשיות והלב דופק והחרדה משתלטת טומי עוד לא בן שלוש אבל כנראה

      שזה לא ממש משנה . ברגעים אלו צריך לקרוא לראש לעזרה ולהרגיע את הרגש הרועדת.

      מתחברת למילותייך ומבינה אותך היטב....את מקסימה....

      (אתמול אמרת לבחורה בפירוק ..שסבלת ממגרנות איומות...מה עשית על מנת למנוע אותם..?

      והיום את כבר לא סובלת מהתקפים?

      If you love somebody send him free

      הרבה אהבה שירלי (מהטרילו)

        3/2/10 22:10:


      חברה אהובה שלי

      היכולת המופלאה שלך לבודד סצינות מהחיים, לתאר אותן כך שכולנו נרגיש שם ביחד איתך ואז לחבר את הכל ברגישות, היא יכולת נדירה.

      אוהבת אותך המוני המונים

        3/2/10 20:26:

      אוהבת אותך.

      את אמיצה,חכמה ומקסימה

        3/2/10 19:07:

      וואו,סוף בהחלט לא שגרתי..
        2/2/10 17:55:

      קראתי, התרגשתי

      תודה

        2/2/10 17:10:


      מי ייתן ותגאה הרוח בכנפיהם,

      וליבך יתמלא מגבהי מעופם!

        2/2/10 13:31:

      נו, ואחרי שבכיתי כתבתי, ואז אתם בוכים, ומחזירים, ואז אני בוכה, שוב, אבל לבכי הזה יש טעם אחר. הפנים שלו כבר מופנות החוצה וקדימה.

      תודה

        2/2/10 13:25:
      אוהבת אותך נומי. אישה נפלאה ואמיצה שאת.
        2/2/10 13:06:

      אשה יקרה,

      אחד הפוסטים הכי מרגשים, רהוטים ומשפיעים שקראתי כאן, ואני פה קצת יותר משנה.

       

      תודה לך.

       

      רותי. 

        2/2/10 11:14:

      צטט: פרומיתאוס 2010-02-02 11:03:35

      מלא הערכה לדרך בה את תופסת את החיים (ואת המוות)

       

       


      המוות הוא חלק מהחיים. "המוות חשוב לחיים" אליזבת קובלר רוס.
        2/2/10 11:03:
      מלא הערכה לדרך בה את תופסת את החיים (ואת המוות)
        2/2/10 10:52:

      צטט: ד-ארט 2010-02-02 00:03:31

      מה ששימח אותי כל פעם הוא ה"כך היה". כל פעם שהכנסת אותנו לחרדות שמשהו יקרה אחרת בסוף הכל קרה כמו שצריך.

       

      האמת היא שחרקתי שיניים בזעם ונשבעתי, בו במקום, שאכתוב סוף טוב לסיפור הזה. לא אתן לסיפור לקחת אותי למקום שלו. אני אכתוב סוף טוב. אז הרגע הזה היה הצעד הראשון לקראת הסוף הטוב.

        2/2/10 10:11:
      מרגשת וסוחפת כל הכבוד נפלא ממש!!!
        2/2/10 08:41:

      פשוט לא מוצא את המילים המתאימות לבטא את אשר מרגיש. שומר על ה"פאסון" הגברי לא להביע רגשות לפני זרים
      (כפי שאת סובבת את ראשך בבוסטון)
      רק אאחל לך ולבניך הרבה אושר ובריאות וששמחה תמיד תהיה בביתכם!
        2/2/10 07:28:
      מופלא בעיני, הרשת האנושית המחבקת. תודה רבה מאד על כל שאני מקבלת כאן.
      אחד הפוסטים המרגשים והאיכותיים שקראתי. את אישה מדהימה.
        2/2/10 01:18:


      זאת אהבה אמיתית, לשחרר אפילו שכל-כך קשה, לסמוך, לבטוח ..

      מרגש בצוורה בלתי רגילה..

        2/2/10 00:39:

      כל הכבוד להחלטה האמיצה שלך לקור הרוח !!!

      דוגמא לאחרים !!

      רבקה*

        2/2/10 00:37:


      אוףףףףףףףףףף איזה כוח יש לך.

      *

      נעמה

        2/2/10 00:03:
      מה ששימח אותי כל פעם הוא ה"כך היה". כל פעם שהכנסת אותנו לחרדות שמשהו יקרה אחרת בסוף הכל קרה כמו שצריך.
        2/2/10 00:02:

      ריגשת אותי ונגעת בי במילותייך****

      כמה חוזק ואומץ צריך בשביל לדעת לשחרר 

        1/2/10 23:55:

      מוטת הכנפיים שלך יוצרת עילוי נדיר באיכותו.

       

       

        1/2/10 23:50:


      נומיקה מקסימה , דמעה עלתה בעיניי , גם של כאב וגם של התרגשות ,

      כמה חזקה את , ואשרי ילדייך שבחרו וזכו  בך . אוהבת .

        1/2/10 23:49:

      הכל!!!!

      גם מוטת כנפיים, גם כוח עילוי, גם יכולת נשימה למרחקים ארוכים

      וגם כושר לנחיתה ברכות ובשלום.

       

       

       

       

       

        1/2/10 23:35:


      כמה כוחות...

      חיבוק


      :)
        1/2/10 23:29:

      צטט: יעל כרם 2010-02-01 22:55:56

      מזל שלא נכנעתי לאינטנסיביות החיים ונתתי לעצמי 5 דקות לקריאת הסיפור המקסים שלך.

      יעל

       

       

      חוק פיזיקלי ידוע. כשאין זמן, מפסיקים את הריצה, עושים משהו לא הגיוני, ומיד - נהיה הזמן.
        1/2/10 23:20:


      באינסטינקט של חיה המשמרת חיי ילדיה כופפתי את גווי ישר לפנים, החזקתי חזק, פרשתי ידי לצדדים בכוח והייתי לכַּן המראה.

       

      איזה תיאור חזק.

      וכמה אומץ.

        1/2/10 22:55:

      מזל שלא נכנעתי לאינטנסיביות החיים ונתתי לעצמי 5 דקות לקריאת הסיפור המקסים שלך.

      יעל

        1/2/10 22:25:


      היי נומיקו

       

      מאד מרגשנשיקה

       

      לעטוף אותם כילדים

      לשחרר אותם גם כשכואב כשהם בוגרים

      הם תמיד חוזרים

       

      יולי

        1/2/10 22:17:


      *

      את מרגשת אותי הפעם במיוחד

        1/2/10 21:01:

      היי נומיקן,

      ממש נמוגתי לתוך הסיפור והרגשתי הזדהות מופלאה. מי כמוני מכיר את "עוף גוזל" שהיטבת כל כך לתאר.

      תודה על כול הסיפורים, מתי הספר?

      ורדה