כותרות TheMarker >
    ';
    0

    להיות שם בשבילה

    100 תגובות   יום שני, 1/2/10, 21:34

    רוברטה הייתה בת להורים מצליחים במיוחד.

    אמה הייתה בחוג האקדמי. היא הגיעה לתפקיד ראש החוג להיסטוריה עתיקה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות.
    שמה הלך לפניה, היא הייתה נוסעת בעקבות אוצרות אבודים למקומות אקזוטיים ברחבי העולם.
    תמיד היו לה סיפורים מעניינים לספר, היה לה ידע רב בתחום והיא נחשבה למומחית מדרגה ראשונה.
      

     

     

    אביה היה רואה חשבון. במהלך השנים הוא פתח משרד שמנה כבר 30 עובדים.
    הוא נחשב לאחד מהטובים ביותר. אנשים משמנה וסלטה של הארץ באו לבקש את שרותיו.

     

    מטבע הדברים, הוריה של רוברטה היו כמעט מאז ומתמיד מאוד עסוקים.
    רוברטה גדלה להיות ילדה עצמאית, אולי היה זה הרווח שלה.
    מחד, היא הייתה חופשייה לעשות כרצונה, סמכו עליה, לא שאלו שאלות.
    מאידך, לא היה להוריה פנאי עבורה. תמיד מיהרו לאיזו פעילות,
    היא חשה בקוצר רוח כשרצתה לספר, לשתף אותם במשהו.
    היה זה כאילו היא לא מספיק מעניינת אותם, יש להם דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
    עם הזמן, היא פנתה אליהם פחות, למדה להסתדר בעצמה.

     

    כשבגרה לא ידעה באיזה מקצוע לבחור.
    היא פסלה מראש את תחומי העיסוק של הוריה.
    היא חשבה שאלו לא יעניינו אותה, ואולי גם חששה מתחרות סמויה
    מול הצלחות מסחררות כאלו.


    לאחר הצבא, הלכה להיות דיילת אוויר. התחשק לה לראות עולם, לא להיות מחויבת.
    ברם, לאחר כשנה השתלט עליה השעמום.
    היא החליטה ללמוד ייעוץ חינוכי. תמיד אהבה להיות בקשר עם אנשים, לתת עזרה, לייעץ.

    לאחר שסיימה את הלימודים, לא מצאה את מקומה. היא החליטה ללכת לכיוון אחר,
    משהו יותר הרפתקני, שובר שגרה. היא למדה להיות מדריכת נסיעות.
    מקצוע כזה, חשבה רוברטה, יאפשר לה לטייל, לחוות וגם להיות בקשר עם אנשים.

     

    היא הייתה מדריכה במזרח הרחוק ודרום אמריקה. רוברטה מאוד אהבה את הטיולים.
    למרות שהיו כרוכים בהרבה עבודה, הזדמן לה להכיר אנשים מעניינים.
    גיוון ועניין היו מאוד חשובים לה, כמו אוויר לנשימה.

     

    באחד הטיולים היא הכירה את רוברט, אנגלי במקור אשר עשה עלייה והצטרף לאחד הטיולים.
    רוברטה ורוברט היו סיפור אהבה ממבט ראשון.
    הייתה להם כימיה מיוחדת, הם היו משלימים אחד את המשפט של השני,
    כאילו קראו זו את מחשבותיו של זה. השיחה קלחה, לא היו שתיקות מביכות,
    היה מעניין, מאתגר, גם חוש הומור וצחוקים השתלבו שם.
    לאחר הטיול המשיכו בקשר הדוק ולאחר כחצי שנה החליטו להינשא.

     

    מועד החתונה נקבע, רוברט ורוברטה ערכו את כל הסידורים.
    יומיים לפני מועד החתונה, הודיעה אמה של רוברטה כי לצערה לא תוכל להגיע.
    רוברטה הייתה המומה.


    אמה אמרה "אני ממש מצטערת, אבל קיבלתי הודעה דחופה ואני חייבת לנסוע לברזיל,
    זה ממש מקרה חירום. את יודעת שלא הייתי מחמיצה את החתונה שלך בעד שום הון שבעולם".


    רוברטה החליטה שלא לחקור, לא להתעמת עם אמה. אם היא מצאה לנכון שהנסיעה הזו לברזיל חשובה יותר . . .
    זה אומר הכל, וזה גם בא לאחר היסטוריה רצופה בחוסר זמן, חוסר התעניינות.
    רוברטה הסיקה את מסקנותיה.

     

    החתונה הייתה מאוד מרגשת, למרות היעדרותה של אם הכלה.
    חלפו שנים, נולדו שלושה ילדים, גם בשתי הלידות הראשונות אמה של רוברטה
    לא הייתה לצידה, עסוקה בעניינים ברומו של עולם.

     

    יום אחד קיבלה רוברטה טלפון. הוריה היו מעורבים בתאונת דרכים קשה.
    ליבה הלם במהירות, היא מיהרה להגיע לבית החולים.
    אביה יצא בזול, הוא נפצע קל, מספר צלעות שבורות וחתכים.
    אולם אמה נפגעה בראשה ונכנסה לתרדמת.

     

    למרות ההיסטוריה הלא כל כך מוצלחת בקשר עם אמה,
    רוברטה חשה כי עליה להיות שם לצידה.
    היא באה לבקרה, ישבה לצידה, ליטפה את ידיה, סיפרה לה על מאורעות היום,
    על הנכדים, על חברות, על רגשותיה.
    היא סיפרה לה את כל מה שמעולם לא יכלה לספר קודם . . .
    דרג את התוכן:

      תגובות (100)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/9/15 13:10:

      צטט: צח אור 2015-08-25 07:57:30

      התגלגלות הסיפור מתחילתו ועד סופו נשמע הזוי, אבל הרי בידוע שבחיים המציאות עולה על כל דמיון, וכל רגע בהם מפתיעים ביותר. בדיוק כפי שאמרת... ויש גם מוסר השכל שניתן להקיש ממנו.

       

        25/8/15 07:57:

      התגלגלות הסיפור מתחילתו ועד סופו נשמע הזוי, אבל הרי בידוע שבחיים המציאות עולה על כל דמיון, וכל רגע בהם מפתיעים ביותר.

        10/12/12 12:51:

      צטט: yohananpe_1947 2012-12-10 12:12:40

      ספור מקסים..

      תודה יוחנן. משמח אותי שאהבת! 

        10/12/12 12:12:
      ספור מקסים..
        9/12/12 17:04:

      צטט: רונה ב 2012-12-09 14:27:43

      אהבתי את סיפורך ודרך כתיבתו

      כל כך מתאים לך להיות רגישה לרוברטה

      לדעתי מי שהפסיד מכל המערכת הזו זו האם

      אין קשר חשוב יותר בעיני מאשר אם ובת

      קשר שצריך לטפח להשקות ולצמייח .

      תודה רונה ♥

      שרי אתך בכל שאת עוברת עכשיו

      חג שמח למרות הכל

      רונה . . . רוברטה היא לא אני . . .

      זה לא קרה לי, אז לא להצטער.

      הסיפור הוא מהדמיון, יש אלמנטים מהמציאות,

      אבל הכל אפוף בהמצאות שונות.

      חג שמח!! ♥

       

        9/12/12 17:00:

      צטט: ואלי ♥ 2012-12-09 10:13:08

      מאוד עצוב.

       בוכהנכון.

        9/12/12 14:27:

      אהבתי את סיפורך ודרך כתיבתו

      כל כך מתאים לך להיות רגישה לרוברטה

      לדעתי מי שהפסיד מכל המערכת הזו זו האם

      אין קשר חשוב יותר בעיני מאשר אם ובת

      קשר שצריך לטפח להשקות ולצמייח .

      שרי אתך בכל שאת עוברת עכשיו

      חג שמח למרות הכל

        9/12/12 10:13:
      מאוד עצוב.
        9/12/12 08:23:

      צטט: יורם פרקט 2012-12-09 07:54:19

      וואו, איזה סיפור. משאיר אותי ללא מילים.

      תודה יורם. באמת לא קל . . . 

        9/12/12 07:54:
      וואו, איזה סיפור. משאיר אותי ללא מילים.
        8/12/12 21:21:

      צטט: רומפיפיה 2012-12-08 20:05:35

      כמה נורא שהאם היתה צריכה להכנס לתרדמת

      כדי שרוברטה תוכל לספר לה דברים על עצמה....

      כן . . . זה קיצוני, אבל יש מקרים של החמצות, כאלו ואחרים.

      חג שמייח ומואר לך שרי יקרה

      תודה ציפי, גם לך!! 

        8/12/12 21:18:

      צטט: . ארז . 2012-12-08 19:42:40

      אז בסוף זה קרה .....
      עצוב שבצורה כזו.... כן . . . קצת מאוחר.
      מעורר מחשבה על החמצות שהיו לנו בחיים... כן, ואולי מעלה מודעות

      לחשוב איך להימנע בהווה ובעתיד.

       

      חנוכה שמח ומאחל לך שרי יקרה שתדעי לא להחמיץ שום דבר בחיים חוץ מהחמוצים בצנצנת שעל השיש צוחק

      חמוד!!! תודה! חיוך ♥

        8/12/12 21:15:

      צטט: הדס זיגדון 2012-12-08 18:51:27

      שרי

      סיפור עצוב מאוד

      על הורים שלא השכילו להעריך

      מה באמת חשוב בחיים

      חג חנוכה מואר ושמח

      מהדס.* תודה הדס ולילה מתוק לך  ♥

       

        8/12/12 20:05:

      כמה נורא שהאם היתה צריכה להכנס לתרדמת

      כדי שרוברטה תוכל לספר לה דברים על עצמה....

      חג שמייח ומואר לך שרי יקרה

        8/12/12 19:42:

      אז בסוף זה קרה .....
      עצוב שבצורה כזו....
      מעורר מחשבה על החמצות שהיו לנו בחיים...

       

      חנוכה שמח ומאחל לך שרי יקרה שתדעי לא להחמיץ שום דבר בחיים חוץ מהחמוצים בצנצנת שעל השיש צוחק

        8/12/12 18:51:

      שרי

      סיפור עצוב מאוד

      על הורים שלא השכילו להעריך

      מה באמת חשוב בחיים

      חג חנוכה מואר ושמח

      מהדס.*

        8/12/12 18:01:

      צטט: מאיה113 2012-12-08 17:37:08

      *סיפור עצוב ונוגע וכמה לפעמים הכל מאוחר כבר.... חג שמח יקרה

      תודה מאיה.♥ כן, לפעמים מבינים בדיעבד שפספסנו, או שלא מבינים. 

        8/12/12 17:37:
      *סיפור עצוב ונוגע וכמה לפעמים הכל מאוחר כבר.... חג שמח יקרה
        8/12/12 13:12:

      צטט: * חיוש * 2012-12-08 12:17:05

      שרי חברתי האהובה נשיקה

      תודה שהיזמנת אותנו לסיפור המרגש הזה....

      לראשונה, זכיתי לקרוא אותו

      כשקראתי את הקטע האחרון שבו רוברטה מספרת לאמה הנימצאת בתרדמת

      את כל מה שלא יכלה לספר ולשתף קודם.....

      פרצו להן הדמעות

      איזו החמצה ואיזה צחוק של הגורל ( עצוב וכואב בטירוף)

      בדיוק כך, החמצה ואין מה לעשות. . .

      שהנה רוברטה כל החיים רצתה לשתף ואמה לא הייתה בשבילה,

      תמיד הייתה עסוקה בדברים אחרים -וזה קשה והיא למדה לחיות עם זה, יחד עם הכאב שנמצא שם.

      והנה רק כשאמה בתרדמת ושוכבת במיטה יש לה " המון זמן ואוזן קשבת " ( מרחאות כפולות)

      לביתה.

      שרי מתוקה שלי, סיפורך הזכיר את החתונה העצובה שלי

      לאחר שאבי ז"ל ניפטר והיה לי תאריך חתונה - היה ניתן רק לדחות

      את החתונה בכמה חודשים. נישאתי כ-5 חודשים אחרי מותו של אבי

      חתונה שכללה חופה וקייטרינג ללא מוסיקה...... באולם הרבנות בתל אביב

      וללא אימי - היא התעקשה לא להגיע למרות שהתחננתי אליה והפצרתי כל כך

      גם אחרי שהרב ביפו של בית הכנסת שאבי ז"ל היה נוהג להתפלל שם

      ניסה לשכנע אותה.

      זה כאב בטירוף שברגע כזה מיוחד אימי לא הייתה שם בשבילי

      ( מיהרתי וצילמתי את התמונה מהחופה שלי, אם תצילחי לראות אני בוכה

      חייכתי לכולם, אך הלב כל כך בכה....) מצטערת לשמוע, באמת עצוב מאוד

      ובטח כאב לך מאוד.

      אחותי היקרה עומדת לצידי.....

      ''

       את כל כך יפה וקורנת בתמונה!!! לא מרגישים מה שעבר עליך. נשיקה

        8/12/12 13:00:

      צטט: א ח א ב 2012-12-08 11:46:23

      מעניין. צרכים אישיים מפרספקטיבות שונות. חג שמייח :)

      אנשים, משפחה, יחסים בינאישיים . . .

      חג שמח גם לך! 

        8/12/12 12:17:

      שרי חברתי האהובה נשיקה

      תודה שהיזמנת אותנו לסיפור המרגש הזה....

      לראשונה, זכיתי לקרוא אותו

      כשקראתי את הקטע האחרון שבו רוברטה מספרת לאמה הנימצאת בתרדמת

      את כל מה שלא יכלה לספר ולשתף קודם.....

      פרצו להן הדמעות

      איזו החמצה ואיזה צחוק של הגורל ( עצוב וכואב בטירוף)

      שהנה רוברטה כל החיים רצתה לשתף ואמה לא הייתה בשבילה,

      תמיד הייתה עסוקה בדברים אחרים

      והנה רק כשאמה בתרדמת ושוכבת במיטה יש לה " המון זמן ואוזן קשבת " ( מרחאות כפולות)

      לביתה.

      שרי מתוקה שלי, סיפורך הזכיר את החתונה העצובה שלי

      לאחר שאבי ז"ל ניפטר והיה לי תאריך חתונה - היה ניתן רק לדחות

      את החתונה בכמה חודשים. נישאתי כ-5 חודשים אחרי מותו של אבי

      חתונה שכללה חופה וקייטרינג ללא מוסיקה...... באולם הרבנות בתל אביב

      וללא אימי - היא התעקשה לא להגיע למרות שהתחננתי אליה והפצרתי כל כך

      גם אחרי שהרב ביפו של בית הכנסת שאבי ז"ל היה נוהג להתפלל שם

      ניסה לשכנע אותה.

      זה כאב בטירוף שברגע כזה מיוחד אימי לא הייתה שם בשבילי

      ( מיהרתי וצילמתי את התמונה מהחופה שלי, אם תצילחי לראות אני בוכה

      חייכתי לכולם, אך הלב כל כך בכה....)

      אחותי היקרה עומדת לצידי.....

      ''

        8/12/12 11:46:
      מעניין. צרכים אישיים מפרספקטיבות שונות. חג שמייח :)
        8/12/12 10:49:

      צטט: yonbir 2012-12-08 10:35:11

      מחכה להמשך...

      לא חשבתי על המשך, זה הסיום... 

        8/12/12 10:45:

      צטט: הלנה היפה 2012-12-08 10:34:44

      הקשר של רוברטה עם אמה עצוב מאוד בעיני. צריך לקרות אסון שהאמא לא תוכל לנוע ולברוח לברזיל על מנת לספר לה דברים. עצוב מאוד. חג אורים שמח יקירתי לאה

      כן לאה, את צודקת . . . זה עצוב, סוג של פספוס. 

        8/12/12 10:35:
      מחכה להמשך...
        8/12/12 10:34:
      הקשר של רוברטה עם אמה עצוב מאוד בעיני. צריך לקרות אסון שהאמא לא תוכל לנוע ולברוח לברזיל על מנת לספר לה דברים. עצוב מאוד. חג אורים שמח יקירתי לאה
        7/2/10 19:01:

      צטט: jujush 2010-02-07 18:01:36


      דמותה של רוברטה מרגשת.

      רוברטה לא שומרת טינה,

      היא ממשיכה בחייה ובונה אותם טוב יותר ממה שהכירה.

      לא כתבת, אבל בין השורות,

      דומה שאת ילדיה היא חשה. קשובה להם,

      משוחחת אתם ומקשיבה להם.

      היא רואה את הדברים החשובים באמת.

      בענווה ובלי שיפוט, גם כלפי הוריה,

      שלא היו עבורה כשנזקקה להם.

      כתבת מקסים, שרי יקרה !

      תודה רבה לך לפירגון יהודית,

      את צודקת בהתייחסות שלך. נשיקה

       

        7/2/10 18:01:


      דמותה של רוברטה מרגשת.

      רוברטה לא שומרת טינה,

      היא ממשיכה בחייה ובונה אותם טוב יותר ממה שהכירה.

      לא כתבת, אבל בין השורות,

      דומה שאת ילדיה היא חשה. קשובה להם,

      משוחחת אתם ומקשיבה להם.

      היא רואה את הדברים החשובים באמת.

      בענווה ובלי שיפוט, גם כלפי הוריה,

      שלא היו עבורה כשנזקקה להם.

      כתבת מקסים, שרי יקרה !

        4/2/10 19:19:

      צטט: יהודית מליק-שירן 2010-02-04 19:10:42

      צריך רשיון להיות אמא. פספוס של החיים. ילדים תמיד צריכים להיות במקום הראשון לפני עבודה וקריירה. כתוב ברגישות רבה שרי אהובה*אוהבת את הכתיבה שלך, רק לא אוהבת את השמות הלועזיים של גיבורייך. את מזכירה הווי צברי הליכה לצבא וכו'ונותנת לה שם לא מכאן. חשבי על זה*

      תודה יהודית. נשיקה

      אכן לא מחייבים לעבור טסט כדי להיות הורים . . .

      ואני מסכימה כי ילדים צריכים לקבל את המקום שלהם,

      העבודה הקריירה לא צריכה לבוא על חשבונם,

      אחרת - עדיף לא להביא אותם לעולם.

      ---

      בקשר לשמות, לא יודעת למה, אבל השם רוברטה פשוט נתקע לי,

      אוטומטי כזה, בלי שאחשוב או אשקול איזה שם כדאי לבחור.

      ואז - רוברט בא כהשלמה :)

      לא בכל הסיפורים שלי יש שמות לועזיים.

      תודה לך על ההערה.

       

      צריך רשיון להיות אמא. פספוס של החיים. ילדים תמיד צריכים להיות במקום הראשון לפני עבודה וקריירה. כתוב ברגישות רבה שרי אהובה*אוהבת את הכתיבה שלך, רק לא אוהבת את השמות הלועזיים של גיבורייך. את מזכירה הווי צברי הליכה לצבא וכו'ונותנת לה שם לא מכאן. חשבי על זה*
        4/2/10 17:18:

      צטט: לולה של היום 2010-02-04 11:58:29


      ***

      נשיקהנשיקהנשיקה

       

        4/2/10 17:18:

      צטט: דניאל ש 2010-02-03 21:03:29

      סיפור עם רגשות מעורבים.

      את כותבת מאד יפה.

      *

      תודה איצ'ה! נשיקה

       

        4/2/10 17:17:

      צטט: pbiba 2010-02-03 19:38:19

      לפעמים יש מחיר כבד להצלחה.

      *

      תודה פנינה. השאלה מהי הצלחה ואיך מודדים אותה . . .

       

        4/2/10 11:58:

      ***
        3/2/10 21:03:

      סיפור עם רגשות מעורבים.

      את כותבת מאד יפה.

      *

        3/2/10 19:38:

      לפעמים יש מחיר כבד להצלחה.

      *

        3/2/10 17:10:

      צטט: ברייקי 2010-02-02 20:46:42

       שרי היקרה!

      סיפור מהחיים,

      ילדים הופכים להיות ההורים, להורים שבמערכת היחסים בילדות נאלצו מסיבות שונות, אם מבחירה או מחוסר ברירה להקדיש את זמנם לחברה.

      מעניין אותי מה יהיה בהמשך.

      תודה לך שרי

      *

      אסתי

      תודה אסתי. אכן המציאות מורכבת,

      יש פיתולים "בעלילה".

      לפעמים עצוב, לפעמים שמח, אך בד"כ לא משעמם. נשיקה

        3/2/10 17:01:

      צטט: Poem 2010-02-02 21:41:53


      והיא התעורה מהתרדמת

      קפצה מהמיטה, חיבקה את רוברטה

      אמרה לה שהכל בסדר, והיא אוהבת אותה

      ביקשה סליחה על שלא היה לה מעולם זמן בשבילה...

      ושהיא לא תחזור יותר  על טעיות מהעבר ואז... ואזזזזזזזז...

      התקשרו אליה שמצאו שרידים מהעולם האבוד... אטלנטיס

      והיא אמרה, סליחה מותק... יש לי משהו חשוב מאד...

      מופתעוחזרה לשיגרה...

      ורוברטה חייכה... ואמרה לה, העיקר שתהי מאושרת...

      קריצה

       

       

      ננה, איזה המשך ציני/הומוריסטי . . . חיוך

       

        3/2/10 16:58:

      צטט: ביאלר 2010-02-02 21:16:16

      זה מסוג הסיפורים

      שלופתים את הלב כצבת

      וגורמים לקורא אותם לרצות

      להיות הורה טוב הרבה יותר

      קשוב וסבלני הרבה יותר לילדייו

      תודה עמיר.

      וגם לא להחמיץ את הדברים החשובים בחיים בכל מיני תחומים.

      לא שמעתי שמישהו אמר על ערש דווי "כמה חבל שלא עבדתי יותר קשה" . . .

       

        3/2/10 16:54:

      צטט: רפאלה 2010-02-02 20:03:19

      *

       

      נשיקה

        2/2/10 21:41:


      והיא התעורה מהתרדמת

      קפצה מהמיטה, חיבקה את רוברטה

      אמרה לה שהכל בסדר, והיא אוהבת אותה

      ביקשה סליחה על שלא היה לה מעולם זמן בשבילה...

      ושהיא לא תחזור יותר  על טעיות מהעבר ואז... ואזזזזזזזז...

      התקשרו אליה שמצאו שרידים מהעולם האבוד... אטלנטיס

      והיא אמרה, סליחה מותק... יש לי משהו חשוב מאד...

      מופתעוחזרה לשיגרה...

      ורוברטה חייכה... ואמרה לה, העיקר שתהי מאושרת...

      קריצה

       

       

        2/2/10 21:16:

      זה מסוג הסיפורים

      שלופתים את הלב כצבת

      וגורמים לקורא אותם לרצות

      להיות הורה טוב הרבה יותר

      קשוב וסבלני הרבה יותר לילדייו

        2/2/10 20:46:

       שרי היקרה!

      סיפור מהחיים,

      ילדים הופכים להיות ההורים, להורים שבמערכת היחסים בילדות נאלצו מסיבות שונות, אם מבחירה או מחוסר ברירה להקדיש את זמנם לחברה.

      מעניין אותי מה יהיה בהמשך.

      תודה לך שרי

      *

      אסתי

        2/2/10 20:03:
      *
        2/2/10 18:26:

      צטט: י.מ.ה 2010-02-02 17:52:48


      כתיבה יפה ומרגשת ! אהבתי .

      תודה יאיר! נשיקה

       

        2/2/10 18:25:

      צטט: דרך הרייקי 2010-02-02 17:51:43

      החמצות... ומה שביניהן... *

      תודה נויה. קצר ותמציתי חיוך

       

        2/2/10 17:52:

      כתיבה יפה ומרגשת ! אהבתי .
        2/2/10 17:51:
      החמצות... ומה שביניהן... *
        2/2/10 17:46:

      צטט: ר ו נ י ת. 2010-02-02 17:42:43


      אהבתי את כתיבתך הקולחת.

      אני לא הייתי מוסיפה לו happy end .

      סיפור מהחיים, לשמחתי לא שלי, אך בהחלט מוכר מחוויות של אחרים.

      תדה רונית לפרגון. אכן הדעות וודאי חלוקות ביחס לסיום.

      אפשר איך שמתחשק חיוך

       

        2/2/10 17:42:


      אהבתי את כתיבתך הקולחת.

      אני לא הייתי מוסיפה לו happy end .

      סיפור מהחיים, לשמחתי לא שלי, אך בהחלט מוכר מחוויות של אחרים.

        2/2/10 17:31:

      צטט: אביה אחת 2010-02-02 17:01:34


      שרי יקרה

      היטבת לספר ולתאר כל כך יפה וברגש

      עצוב כל כך

      לך התודה

       

      היא סיפרה לה את כל מה שמעולם לא יכלה לספר קודם . . .

      שמחה שאהבת. תודה אביה.

       

        2/2/10 17:30:

      צטט: השרקרק 2010-02-02 16:27:34

      היא סיפרה לה את כל מה שמעולם לא יכלה לספר קודם . . .

       

      חסמים שנפתחים ברגעים קשים אל מול הדממה.

      חבל שרק הקשר הוא נתיב אחד בלבד.

      נכון, אבל אולי היא תתעורר, כפי שהציעה אלומה?

       

        2/2/10 17:28:

      צטט: ofer ben z 2010-02-02 14:47:12

      *עצוב מאוד שרק נהיה בריאים

      תודה עופר. נכון, הבריאות גם מאוד חשובה.

       

        2/2/10 17:28:

      צטט: טולי 121 2010-02-02 10:31:09

      עצוב. אבל כל הכבוד לרוברטה שלא שמרה טינה לאימה.

      אומרים שהסליחה לאחר היא המרפא שלנו...

      זה כל כך נכון, בקשר לסליחה. ולא הרבה מסוגלים לזה.

       

        2/2/10 17:27:

      צטט: רפאלה 2010-02-02 09:46:29

      *

       

      נשיקה

        2/2/10 17:26:

      צטט: אמיצה מהחיים 2010-02-02 08:52:00


      שרי יקירתי, הבאת סיפור עצוב ומרגש כאחד

      לצערנו לפעמים צריך לקרות משהו טרגדי בכדי שנעצור מהמירוץ היומיומי ונתבונן בחיינו.

      תודה שהבאת

      יום מקסים:)*

      גלית, תודה!

      וכן . . . וחבל שזה כך.

       

        2/2/10 17:25:

      צטט: ענבלר 2010-02-02 07:35:08

      מעניין, בחיים אני נתקלת די הרבה בסיפור הזה - כשההורה מגיע למצב שאינו יכול להגיב יותר, לפעמים למצב בו אינו מזהה את הילד שלו, דווקא אז הצאצא מרגיש שהוא יכול לספר ולשתף, ובהרבה מקרים הם אומרים שזו הייתה ברכה גדולה, כי זו הייתה ההזדמנות הראשונה להיות קרובים להורים.

      אני מניחה שהיקום מעניק לנו את משאלות הלב הכמוסות ביותר שלנו, רק לא תמיד בצורה שבה חשבנו עליהן. 

      אהבתי מאוד את היכולת של רוברטה פשוט לקבל את ההורים, למרות שההתנהגות שלהם כלפיה לא הייתה חמה ואוהבת עד הסוף. 

      אני חושבת שלו הייתה בונה כלפיהם מרירות ונאזת בפגיעה, היה לה קשה מאוד לבנות חיים משלה ולהיות מאושרת. 

      היא מצאה את הדרך, וזה מקסים. 

      חוץ מזה את כותבת נפלא, תמשיכי. 

      כיף שחזרת לפרסם סיפורים. 

      עכשיו אני סקרנית נורא: מה היה מקרה החרום בברזיל? 

      האם חיה האם חיים כפולים?

      טיפחה משפחה נוספת במרחק?

      שרי, אולי תכתבי עוד סיפור? 

      ענבל!!! אני מתה על התגובה שלך.

      כל כך מתייחסת לעומק. מסכימה עם התובנות שלך.

      ו . . . תודה לך לפרגון! נשיקה

      האמת . . . לא חשבתי מה היה מקרה החרום בדיוק צוחק

      אבל לך יש רעיונות מצוינים!

       

        2/2/10 17:22:

      צטט: רק s 2010-02-02 07:28:24


      לא חסרים הורים מהסוג הזה

      מציאות היום בדור הזה

      של ילדי מפתח

      שילדים גדלים בצל הוריהים

      ולמרות הכל המחויבות שלנו כילדים ,הצורך לאשור ואהבה שלנו מולם

      הם לפעמים חזקים מאתנו

       

      אהבתי שרי ..

      תודה שרי נשיקה

       

        2/2/10 17:21:

      צטט: ידידת אמת 2010-02-02 07:17:00

      סיפור עצוב...וגם מהחיים

      כמה חבל שצריך להגיע לזעזועים כאלה ..ברור לי שזה נועד  להעיר את תשומת הלב ..

      אהבתי שלבת היה לב רחמן ...ולא שמרה טינה ובזכות זה וודאי אפשר להמשיך את הסיפור כפי שאלומה המוכשרת הציעהחיוך

       

      תודה מזי, מסכימה איתך, ואולי האם הייתה משתנה לו התעוררה,

      בזכות הטראומה. טראומה מצליחה לעיתים לחולל שינוי. 

       

        2/2/10 17:19:

      צטט: mi alma 2010-02-02 06:45:02

      בוקר טוב שרי יקרה,

      סיפור מוכר ומציאותי...

      בלתי אפשרי לשנות את ההורים

      למרות החסך והכאב...

      תודה יקירה על שהבאת *

      מאחלת לך המשך יום שליו ונעים :)


       

      תודה אלמה. אכן את ההורים, ובכלל מבוגרים, אי אפשר לשנות.

      האדם צריך לרצות בעצמו בשינוי כדי שיתרחש.

       

        2/2/10 17:18:

      צטט: סאלינה 2010-02-02 05:20:28


      תודה  שרי  על  סיפור  נוגע

      שמלמד  אותנו  הרבה  על

      החיים  ודפוסי  התנהגות...

      אהבתי...

      סאלינה

      שמחה שאהבת, תודה סאלינה.

       

        2/2/10 17:17:

      צטט: מנוחת נפש 2010-02-02 04:08:25


      סיפור עם תמונה ומוסיקה

       

      מרתק מהמילה הראשונה

       

      החיים של הדמויות שלך

       

      קורמים עור וגידים מולנו

       

      אהבת בת לאמא .....

       

      מי יכול למדוד

       

      מי יכול לכמת את הכאב והצלקות שהיא גרמה בהתנהגות שלה

       

      מי יכול לרפא את מה שהזיקה

       

      מי יכול לתקן את ההעדרות שלה

       

      והיא סלחה, הבת ....

       

      אולי מהר מדי

       

      אולי מאוחר מדי לשתייהן

       

      אבל דבר אחד ברור לי מהסיפור

       

      אם זה היה ההפך

       

      היא לא הייתה מגיעה.

       

      תודה מנוחה! זה מסובך, אני לא בטוחה שאפשר להסיק בוודאות.

      אבל, כדאי להתמקד בדברים החשובים באמת, ולפני שיהיה מאוחר מידיי.

       

        2/2/10 17:01:


      שרי יקרה

      היטבת לספר ולתאר כל כך יפה וברגש

      עצוב כל כך

      לך התודה

       

      היא סיפרה לה את כל מה שמעולם לא יכלה לספר קודם . . .

        2/2/10 16:27:

      היא סיפרה לה את כל מה שמעולם לא יכלה לספר קודם . . .

       

      חסמים שנפתחים ברגעים קשים אל מול הדממה.

      חבל שרק הקשר הוא נתיב אחד בלבד.

        2/2/10 14:47:
      *עצוב מאוד שרק נהיה בריאים
        2/2/10 10:31:

      עצוב. אבל כל הכבוד לרוברטה שלא שמרה טינה לאימה.

      אומרים שהסליחה לאחר היא המרפא שלנו...

        2/2/10 09:46:
      *
        2/2/10 08:52:


      שרי יקירתי, הבאת סיפור עצוב ומרגש כאחד

      לצערנו לפעמים צריך לקרות משהו טרגדי בכדי שנעצור מהמירוץ היומיומי ונתבונן בחיינו.

      תודה שהבאת

      יום מקסים:)*

        2/2/10 07:35:

      מעניין, בחיים אני נתקלת די הרבה בסיפור הזה - כשההורה מגיע למצב שאינו יכול להגיב יותר, לפעמים למצב בו אינו מזהה את הילד שלו, דווקא אז הצאצא מרגיש שהוא יכול לספר ולשתף, ובהרבה מקרים הם אומרים שזו הייתה ברכה גדולה, כי זו הייתה ההזדמנות הראשונה להיות קרובים להורים.

      אני מניחה שהיקום מעניק לנו את משאלות הלב הכמוסות ביותר שלנו, רק לא תמיד בצורה שבה חשבנו עליהן. 

      אהבתי מאוד את היכולת של רוברטה פשוט לקבל את ההורים, למרות שההתנהגות שלהם כלפיה לא הייתה חמה ואוהבת עד הסוף. 

      אני חושבת שלו הייתה בונה כלפיהם מרירות ונאזת בפגיעה, היה לה קשה מאוד לבנות חיים משלה ולהיות מאושרת. 

      היא מצאה את הדרך, וזה מקסים. 

      חוץ מזה את כותבת נפלא, תמשיכי. 

      כיף שחזרת לפרסם סיפורים. 

      עכשיו אני סקרנית נורא: מה היה מקרה החרום בברזיל? 

      האם חיה האם חיים כפולים?

      טיפחה משפחה נוספת במרחק?

      שרי, אולי תכתבי עוד סיפור? 

        2/2/10 07:28:


      לא חסרים הורים מהסוג הזה

      מציאות היום בדור הזה

      של ילדי מפתח

      שילדים גדלים בצל הוריהים

      ולמרות הכל המחויבות שלנו כילדים ,הצורך לאשור ואהבה שלנו מולם

      הם לפעמים חזקים מאתנו

       

      אהבתי שרי ..

        2/2/10 07:17:

      סיפור עצוב...וגם מהחיים

      כמה חבל שצריך להגיע לזעזועים כאלה ..ברור לי שזה נועד  להעיר את תשומת הלב ..

      אהבתי שלבת היה לב רחמן ...ולא שמרה טינה ובזכות זה וודאי אפשר להמשיך את הסיפור כפי שאלומה המוכשרת הציעהחיוך

       

        2/2/10 06:45:

      בוקר טוב שרי יקרה,

      סיפור מוכר ומציאותי...

      בלתי אפשרי לשנות את ההורים

      למרות החסך והכאב...

      תודה יקירה על שהבאת *

      מאחלת לך המשך יום שליו ונעים :)


       

        2/2/10 05:20:


      תודה  שרי  על  סיפור  נוגע

      שמלמד  אותנו  הרבה  על

      החיים  ודפוסי  התנהגות...

      אהבתי...

      סאלינה

        2/2/10 04:08:


      סיפור עם תמונה ומוסיקה

       

      מרתק מהמילה הראשונה

       

      החיים של הדמויות שלך

       

      קורמים עור וגידים מולנו

       

      אהבת בת לאמא .....

       

      מי יכול למדוד

       

      מי יכול לכמת את הכאב והצלקות שהיא גרמה בהתנהגות שלה

       

      מי יכול לרפא את מה שהזיקה

       

      מי יכול לתקן את ההעדרות שלה

       

      והיא סלחה, הבת ....

       

      אולי מהר מדי

       

      אולי מאוחר מדי לשתייהן

       

      אבל דבר אחד ברור לי מהסיפור

       

      אם זה היה ההפך

       

      היא לא הייתה מגיעה.

       

        2/2/10 00:53:

      צטט: the chief 2010-02-02 00:11:04


      הרסת אותי, דווקא עכשיו לפני שאני מתקפל לישון,

      סתם נזכרתי בחסרים שלי,

      ועכשיו אני מתחיל לעשות חשבונות איפה  והאם הייתי מספיק לילדי...

      אבל זהו התמצית  בסיפור.

      לתת בריקס לפעמים בחיים, להרים את הראש, ולזרוק מבט סביב ולשאול:

      שכחתי משהוא...........?

      היי סטיב, אף אחד לא מושלם . . . לא להתייסר חיוך

      אבל נכון מה שאמרת בסוף.

      לא לשכוח את הדברים החשובים באמת בחיים . . . לפני שמאוחר מידיי . . .

       

        2/2/10 00:51:

      צטט: חנה אקרמן 2010-02-01 23:53:34

      צטט: ~יעל~ 2010-02-01 21:43:29

      עצוב, עצוב מאוד

      רק שמגיעים לתחנה סופית כל שהיא

      שם עוצרים ולעיתים ללא ברירה

      רק אז אפשר 'לנהל'  שיח כל שהוא, ולמעשה חד צדדי  הוא

       

      ,,,חבל 

       

       

      מזדהה עם דברייך...מכירה מקרוב...

      ולך שרי - שאפו על הסיפור והמסר...

      טוב שחזרת...

      תודה לך חנה נשיקה

       

        2/2/10 00:50:

      צטט: אורית גפני 2010-02-01 23:28:55

      סיפור מעורר מחשבות.... שמתבקש לו המשך....

      אני "לוקחת" בשתי ידים את סיום הסיפור של אלומה...:))

       

      (זוכרת שאמרתי לך שאהבת אם זה לא דבר מובן מאליו... ושאת זכית...? )

      היי אורית, גם אני אוהבת את הסיום של אלומה!!!

      תודה, וכן, זוכרת.נשיקה

       

        2/2/10 00:49:

      צטט: Neora 2010-02-01 23:16:21


      מצטרפת לכל מה שליריתוש כתבה,

      *

      בהחלט סיפור יפה.

      תודה לך נאורה חיוך

       

        2/2/10 00:48:

      צטט: pinkason1 2010-02-01 22:53:58

      * יפה ועצוב אהבתי שבוע נפלא

      תודה חיים.נשיקה

       

        2/2/10 00:48:

      צטט: ada sha 2010-02-01 22:43:39


      מרגיז איך התפספסו להם פרקי חיים כה משמעותיים.

      אולי דווקא מהתהום יצמח משהו טוב לשתיהן.

      בהחלט יתכן עדה. שמעתי על מקרים שמתעוררים מתרדמת. ואז אפשר גם כתוצאה מהזעזוע להגיע לתובנות.

       

        2/2/10 00:46:

      צטט: debie30 2010-02-01 22:36:00


      שרי,

      החלק המשמח בסיפור הוא שרוברטה

      ידעה למצוא את העיסוק שיתאים לה,

      והצליחה לחיות חיי משפחה מאושרים.

      ושהיה לה הכח והיכולת לסלוח.

      תודה על הסיפור

      דבי

      גם זה נכון בהחלט. תודה דבי.

       

        2/2/10 00:46:

      צטט: d.double you 2010-02-01 22:23:48

      שמע לי החמצה מכל הכיוונים*

      נכון דניאלה . . . אבל אולי היא תתעורר מהתרדמת ותשתנה?

       

        2/2/10 00:44:

      צטט: ליריתוש 2010-02-01 22:22:48


      שריל'ה,

      התנהגותה של רוברטה היא ברמת אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד

      במקום לנטור לאישה הזו, שחייתה בסדר עדיפויות שלא כלל אותה, היא באה לתמוך.

      שימי לב, כמה זה מדהים, כי היא למעשה לא קיבלה דוגמא טובה בתחום הזה - מעולם.

      מאיפה זה יכול להגיע, ממי יכלה ללמוד מהי משפחתיות ומהי חובתה כלפיה?

      המצער הוא, שכעת היא יכולה אכן לספר לה הכל, אך היא לא יכולה לקבל משוב משום סוג ממנה.

      אולי זהמביא אותנו למסקנה מאוד מסויימת -

      לנסות לדבר עם אלו שאיתנו, להגיד להם מה אנו חושבים עליהם, לשתף אותם, כל זמן שאפשרי,

      אחרי כן זה יהיה רק ניסיון נואש לתת להם להיות חלק בחיינו.

      זה לא קל ליישם בחיים האמתיים, קל להגיע למסקנות, קשה לבצע - מאוד! אבל כדאי - מאוד!

      תודה.  

      לירית, תודה לתובנות היפות.

      אז אולי נאמץ באופטימיות את ההמשך שהציעה אלומה? חיוך

        2/2/10 00:43:

      צטט: or-ly22 2010-02-01 22:22:09


      עצוב ומרגש כאחד.

      לפעמים ברגעים קשים מוסרות מחיצות

      ומתגלים סודות עמוקים.

       

       

      *

      תודה, נכון אור-לי. ולפעמים יש גם זמן לתקן. חיוך

       

        2/2/10 00:42:

      צטט: המספרית 2010-02-01 22:18:42

      .....אמה שמעה את הכול מתוך התרדמת והבינה את טעותה כאם. היא פקחה את עיניה לתדהמת הרופאים, והמשפט הראשון שלה היה -"בתי היקרה,אנא סלחי לי על שלא הגעתי לחתונה שלך...."

      *

      אלומה

      בדיוק כך אפשר להמשיך את הסיפור!!! חיוך

       

        2/2/10 00:41:

      צטט: נ.י.ל.י 2010-02-01 22:15:17

      זה מחירה של הצלחה

      מאבדים את העיקר

      ולפעמים לא יודעים מה שמאבדים עד שמאוחר .

      עצוב!

      כן, זה קורה לפעמים בחיים. אז כדאי להימנע . . .

       

        2/2/10 00:11:


      הרסת אותי, דווקא עכשיו לפני שאני מתקפל לישון,

      סתם נזכרתי בחסרים שלי,

      ועכשיו אני מתחיל לעשות חשבונות איפה  והאם הייתי מספיק לילדי...

      אבל זהו התמצית  בסיפור.

      לתת בריקס לפעמים בחיים, להרים את הראש, ולזרוק מבט סביב ולשאול:

      שכחתי משהוא...........?

      צטט: ~יעל~ 2010-02-01 21:43:29

      עצוב, עצוב מאוד

      רק שמגיעים לתחנה סופית כל שהיא

      שם עוצרים ולעיתים ללא ברירה

      רק אז אפשר 'לנהל'  שיח כל שהוא, ולמעשה חד צדדי  הוא

       

      ,,,חבל 

       

       

      מזדהה עם דברייך...מכירה מקרוב...

      ולך שרי - שאפו על הסיפור והמסר...

      טוב שחזרת...

        1/2/10 23:28:

      סיפור מעורר מחשבות.... שמתבקש לו המשך....

      אני "לוקחת" בשתי ידים את סיום הסיפור של אלומה...:))

       

      (זוכרת שאמרתי לך שאהבת אם זה לא דבר מובן מאליו... ושאת זכית...? )

        1/2/10 23:16:


      מצטרפת לכל מה שליריתוש כתבה,

      *

      בהחלט סיפור יפה.

        1/2/10 22:53:
      * יפה ועצוב אהבתי שבוע נפלא
        1/2/10 22:43:


      מרגיז איך התפספסו להם פרקי חיים כה משמעותיים.

      אולי דווקא מהתהום יצמח משהו טוב לשתיהן.

        1/2/10 22:36:


      שרי,

      החלק המשמח בסיפור הוא שרוברטה

      ידעה למצוא את העיסוק שיתאים לה,

      והצליחה לחיות חיי משפחה מאושרים.

      ושהיה לה הכח והיכולת לסלוח.

      תודה על הסיפור

      דבי

        1/2/10 22:23:
      שמע לי החמצה מכל הכיוונים*
        1/2/10 22:22:


      שריל'ה,

      התנהגותה של רוברטה היא ברמת אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד

      במקום לנטור לאישה הזו, שחייתה בסדר עדיפויות שלא כלל אותה, היא באה לתמוך.

      שימי לב, כמה זה מדהים, כי היא למעשה לא קיבלה דוגמא טובה בתחום הזה - מעולם.

      מאיפה זה יכול להגיע, ממי יכלה ללמוד מהי משפחתיות ומהי חובתה כלפיה?

      המצער הוא, שכעת היא יכולה אכן לספר לה הכל, אך היא לא יכולה לקבל משוב משום סוג ממנה.

      אולי זהמביא אותנו למסקנה מאוד מסויימת -

      לנסות לדבר עם אלו שאיתנו, להגיד להם מה אנו חושבים עליהם, לשתף אותם, כל זמן שאפשרי,

      אחרי כן זה יהיה רק ניסיון נואש לתת להם להיות חלק בחיינו.

      זה לא קל ליישם בחיים האמתיים, קל להגיע למסקנות, קשה לבצע - מאוד! אבל כדאי - מאוד!

      תודה.  

        1/2/10 22:22:


      עצוב ומרגש כאחד.

      לפעמים ברגעים קשים מוסרות מחיצות

      ומתגלים סודות עמוקים.

       

       

      *

        1/2/10 22:18:

      .....אמה שמעה את הכול מתוך התרדמת והבינה את טעותה כאם. היא פקחה את עיניה לתדהמת הרופאים, והמשפט הראשון שלה היה -"בתי היקרה,אנא סלחי לי על שלא הגעתי לחתונה שלך...."

      *

      אלומה

        1/2/10 22:15:

      זה מחירה של הצלחה

      מאבדים את העיקר

      ולפעמים לא יודעים מה שמאבדים עד שמאוחר .

      עצוב!

        1/2/10 21:47:

      צטט: ~יעל~ 2010-02-01 21:43:29

      עצוב, עצוב מאוד

      רק שמגיעים לתחנה סופית כל שהיא

      שם עוצרים ולעיתים ללא ברירה

      רק אז אפשר 'לנהל'  שיח כל שהוא, ולמעשה חד צדדי  הוא

       

      ,,,חבל 

       

      תודה יעל. נכון. אבל אולי היא עוד תתעורר והיחסים ישתנו? חיוך

      לפעמים מחמיצים משהו בלי לדעת כמה חבל . . .

       

        1/2/10 21:43:

      עצוב, עצוב מאוד

      רק שמגיעים לתחנה סופית כל שהיא

      שם עוצרים ולעיתים ללא ברירה

      רק אז אפשר 'לנהל'  שיח כל שהוא, ולמעשה חד צדדי  הוא

       

      ,,,חבל 

       

      ארכיון

      פרופיל

      sari10
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין