בבוקר ה 5- בפברואר 1945, ברציף גטו טרזיינשטאט, עלו 1,200 גברים,נשים וטף נרגשים לקרונות רכבת נוסעים מהודרת, רכבת שונה מאד ממה שהורגלו לראות בחודשים האחרונים.כל אחד מהם עבר ביקורת לוודא שהופעתו נאותה, כולם לבושים ב’בגדי שבת’, נושאים מזוודה אחת ותיק אחד ובו צידה לדרך, שפריטים רבים ממנה לא ראו מזה שנים: לחם, עוגות, סוכר וריבה, אבקת חלב וחלב משומר, שוקולד,בשר, ויטמינים ותרופות. לכל אחד היה דרכון חדש ללא חותמות וכרטיסי נסיעה. הם התיישבו בנוחיות, 80 איש בקרון, שחלונותיו היו פתוחים.

הרכבת יצאה לדרך ולמחרת הגיעה לקונסטנץ, בגבולה של שוויץ, שם התקבלה בברכה על ידי שומרי הגבול השוויצריים. בהגיע הרכבת לסנט גאלן ברכו אותם חברי 'ועדההצלה'  שהקימו יהודי שוויץ לסיוע ליהודים פליטים והבאתם ממחנות הריכוז לשוויץ בתיווכו של נשיאה לשעבר, ז’אן-מארי מוסי, שלמרות השקפותיו בעבר, נחרד מתוצאות מעשי הגרמנים ונחלץ לנסות להציל מה שאפשר.

זה היה הטרנספורט האחרון מטרזיינשטאט.