גירסה א' חושך לוחץ. מבעד לחשיכה מסתמנים אט אט חלונות מוארכים. ריח בשמים ועובש... מלכים וקדושים שרויים בתוך מסגרות שחורות. קרעי זכוכית צבעונית מרצדים מכל עבר. ויטראז'ים. עוד ועוד ועוד...חגיגה לעיניים. מסוחררת , הרגלים נעות הלאה, אבל הרוח מטפסת ועולה מעלה מעלה עד לאיבוד אשתונות, אני מתמזגת ,מתמוגגת, משתכרת ואובדת בתוך החגיגה הרועשת באילמותה. איזה יופי! כחול עמוק. אדום לוהט. צהוב צורב... נעלמו הדמויות . רק צבעים נותרו. והצבעים, הפלא ופלא, רוקדים ומרצדים ושרים קורלים... האם כולם שומעים? האם שירי מלאכים? האם שערי השמיים נפתחו?... לרגע, רק לרגע משתלט ההגיון. זו מקהלת נזירים השרים תפילות הודייה... הרגע עבר והנפש הגואה מזילה דמעותיה. ואני שוב צועדת במעלות קדושים.
גירסה ב' תחילה דממה אין קץ וחשיכה ספוגת ריח עתיק יומין. העין אט אט מתרגלת וכבר מתחילה להבחין במבנה פנימי מחולק על ידי שני סטווי עמודים. תחושת הגובה הענקי רובצת על הכתפיים. אט אט מתגלים הספסלים הסדורים שורות שורות כשעל חלקם שפוכים גווני גוונים של אורות צבעוניים. מופלא מאין הם מגיעים, ואיך?... המבט נסב אל על. וואו! איזה יופי! חלונות על חלונות מוארכים שרים הלל בצבע. קרעי שמשות ממוסגרות בפסי עופרת. ויטראז'ים. לא ייאמן. הצבע שר, הצבע רן, והלב נפעם ומחסיר פעימה. לפתע, כמו נפתחים שערי שמים ונשמעים קולות מלאכים שרים הימנוני קודש. קורלים נזיריים ממלאים את האולם הענק, והקולות מכים בקירות וחוזרים ומהדהדים. הצבע והקול נמזגים למקהלה אדירה. קשה לנשום. קשה להכיל אושר שכזה.הכל עולה וגואה ומטפס עד לאישונים והדמעות ניגרות מאילהן ושואלות: האם רגלינו עומדות בפיתחי גן העדן? |