הפיגור הביולוגי

10 תגובות   יום ראשון, 16/9/07, 01:25

רבאק, הסתובבתי בכל הבית וכיוונתי את כל השעונים שעה אחת קדימה, צחצחתי שיניים, התבאסתי רצח מכמה שמאוחר ושצריך ללכת לישון, וברגע אחרון של ייאוש התיישבתי מול המחשב כדי לבדוק אם פרצה מלחמה ומה אני רואה - שצריך להעביר שעה אחת אחורה. ממש סיפור חיי. איך שאני סופסוף מצליחה להתקדם, הממשלה מתעקשת על מדיניות הפיגור. אז כרגיל יוצא שעם ישראל נדפק בשעה ואני בשעתיים. מיד בישרתי לשחלות שלי שהן יכולות להירגע, עשיתי עוד סיבוב, הורדתי את כל השעונים מהקירות, כיוונתי אותם מחדש, נלחמתי עם הכפתור המעצבן של השעון המעורר בציפורניים, כי צריך לדחוף אותו למעלה ולסובב, ותמיד מתבלבלים עם הכפתור השני ולוחצים על הפנס אז מקרבים את זה לפרצוף כדי לראות יותר טוב ואז זה מצלצל נורא חזק ואת קופצת מבהלה ודורכת על מזלג - לא משנה. עבר, נגמר. אוקצור, מעכשיו חורף אצלי בדירה וזה אומר שאני יכולה לבכות בלי סיבה ולהתקלח פעם ביומיים. סנופי דיסקו.


 
לכבוד היום האחרון של הקיץ הלכתי עם חברה לחוף מנטה ריי. למי שלא יודע, זה יוצא קצת אחרי הרמזור ומשם מדונה וימינה. כמובן, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בים הקיץ, לא כולל הביקור המזעזע עם הבחורצ'יק בחוף פלמחים בתחילת האביב, שם רדפתי אחרי קש שאכל דגים רקובים שדווקא עשו טובה ולא הרגו אותו, והעזתי להישאר עם תחתונים וחזייה רק כדי להצטלם לאור השקיעה ולרוץ באימה לתוך הים לאחר צפייה בתמונות, רק שתוך כדי התאבדות נזכרתי שיש הרבה מלח במים וזה לא טוב לצלוליט אז ויתרתי וחזרתי לאוטו שפופת מבט ובוכיה. אמנם ירדתי מאז כחמישה קילוגרמים הודות לעובדה שאני אוכלת סיגריות ושותה את הדמעות של עצמי, אבל גם היום התחשק לי למות בעת צפייה בתמונות שלי, בהן אני מביטה בעצבות מהורהרת לעבר החמה הקרירה. הפעם פשוט תכננתי לעמוד בדיוק איפה שהפריזבי של הסטלן המקומי צריך לנחות, בתקווה שהוא יפגע לי באחת ההמוספרות. לא משנה. עבר, נגמר. אוקצור, עכשיו חורף אצלי בים וזה אומר שאני יכולה להסתכל בדמעות על כלבים ולהתקלח פעם ביומיים. סנופי.

 

 

וזה לא נגמר כאן. אח שלי, השם ישמור לבו, הגיע עם הכלבה שלו, זרק אותה על הספה שלי והכריז שהוא הולך לקניון, למרות שערב חג, ולמרות שכבר שלוש ורבע אחר הצהריים. איחלתי לו הצלחה למרות שידעתי שייכשל וליטפתי קצת את פרוותה של הגברת, אך במהרה נתקלתי בכמה גושים רכים וחמימים והפרתי את כלל מספר אחת בפילוסופיית החיים שלי: לעולם לא לצרוח באימה בין שתיים לארבע. וזו לא הייתה קרציה אחת, או שתיים. למה להסתפק במועט? זה בחינם! חמישים קרציות הוצאתי לזונה, חמישים! בחיים לא ראיתי כזה דבר, חוץ מאשר בדואר ב-15 בחודש, אבל זה כבר לא קשור. ועוד אחרי שעשיתי את ניקיון ההורים החודשי, שאומר שאני מנגבת את הרצפה עם סמרטוט כמעט רטוב ומגלגלת את השטיח וזורקת אותו מאחורי השיחים עד שהם יחזרו הביתה! אללה איסטר. וגם פה זה לא נגמר - יש לי מכת פרעושים בבית. כנראה שאלוהים שמע את תפילותיי והעניק לי חיות מחמד לרוב, כי אחרת אין לי מושג איך להסביר את העניין. שאבתי, ניקיתי, כיבסתי, טבלתי את הספות בגיגית של חומצה ורצחתי את השכנים - וכלום. כעת אני יושבת בבית יותר סטרילי מתחת של תינוק שהוריו עדיין לא נולדו ורואה איך פשפשים נהנים לראות אותי מרביצה לעצמי בגפיים. ממש יופי, חסל סדר מקלחות פעם ביומיים. טוב, אין בררה, מחר יגיע בחור, יכנס אליי הביתה, ישפריץ בכל מקום ויילך. נו. מה חדש.

 


אבל למה להיות פסימיים? לא הכל חרא. יש גם פיפי! לראשונה בחיי הצלחתי להיפטר מדלקת שלפוחית השתן באמצעות עזרים טבעיים בלבד: מים, כדורי חמוציות והתנזרות. סתם, שיקרתי באחד. בכל מקרה, יש לי שני בקבוקי פלסטיק מלאים בכדורי חמוציות ושתיתי אותם עם המון מים, אז זה עזר ועכשיו כבר לא כואב לי כלום, חוץ מהלב. קש חסר לי נורא ואני לאט-לאט לומדת להתמודד עם אבל ואובדן, אבל כשעברתי ליד פארק הירקון לפני כמה לילות ונזכרתי איך רצנו שם ביחד כשגרתי באוסישקין ותפסתי את עצמי מחייכת. מתגעגעת, אבל מחייכת.  

דרג את התוכן: