כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    סירות מנייר

    70 תגובות   יום שלישי, 2/2/10, 12:38


     

    סירות מנייר - מאת אחאב בקר

     

     

     

    "תראה מה ציירתי בגן" התגאתה רעות, כשהיא מניפה ציור ובו שלוש דמויות - אבא אימא וילדה.

    "זו תהיה סירה מדהימה", חייך אביה.

    "זו לא סירה, זה ציור"

    " תראי איך אני מקפל את הדף והוא הופך לסירת נייר, רוצה גם?"

    "כן ונצייר עוד" .

    האב ובתו ישבו אל שולחן האוכל וציירו על דפים לבנים עבים, פרחים וציפורים עצים, שמיים ושמש. רעות בת החמש ציירה ועמיר אביה קיפל את הדפים לסירות קטנות מנייר. אחר כך הדביקו עליהן נצנצים וקישטו בסרטי נייר צבעוניים. אימא לימדה אותם לקפל כך סירות. רעות בת חמש, אדמונית תוססת וחסרת סבלנות.

     

    "מתי כבר נצא להשיט אותן?" שאלה רעות.

    "קודם נקפל את כל הציורים לסירות, כשייגמר הגשם נשיט אותן בשלוליות.

    זה לא יהיה היום."

    "אפשר לקחת אחת לגן?"

    "בטח, תראי אותה לכל הילדים ולגננת. בואי, הגיע הזמן למקלחת , אחר כך נכין ארוחת ערב"

    "אוף בזמן האחרון אי אפשר להיות בכלל בחוץ, כל הזמן גשם"

     

    כבר שבועות שהגשם לא מפסיק. לעיתים מטחי זעם משמיים, ולעיתים טפטוף קל. המדרכות והגינות, נשטפו היטב. שלוליות החורף התמלאו במים ובחיים. ראשנים דפניות וזחלי יתושים רחשו בהן. העלים נשרו בסערה, וכיסו את אדמת הגינות. עננים כבדים באו וחלפו, ממטירים ומותירים את האויר רענן ונקי. לפעמים הגיעו עננים נמוכים וערפילים כיסו את הכפר הקטן.

    דפיקה בדלת. סבא אהרון וסבתא רינה, נכנסו מטפטפים מים.

     

    "מי רעות קטנה שלי?" פרש סבא ידיו.

    "סבאאאאא" , התכרבלה בין ידיו הגדולות.

    "הבאת לי מתנה"?

    "שום דבר מיוחד, הייתי אמור להביא משהו?" העמיד פנים.

    "סבבאאאאאאא!!!" שאגה הילדה.

    "באמת שכחתי, אבל  אולי יש לי משהו בכיס המעיל"

    התנפלה על מעיל ה"דובון" , מצאה את הכיס, חיטטה ושלפה בובת בבושקה אדמדמה. עליה מצוייר גבר ובתוכה בובת אישה שבתוכה בובת ילדה.

    "תודה סבא מתוק", התייפחה רעות.

    "אל תבכי, רציתי רק לשמח אותך" .

    "כל כך חמודה הבובה, אשמור אותה איתי תמיד".

    "את הכנת את הסירות היפות האלו?"

    "אני ציירתי ואבא קיפל"

    "בדיוק כמו אימא כשהייתה קטנה, היא ציירה ואני קיפלתי" חייך סבא.

     

    "בשלוליות שהיו פה פעם, סירה כזו יכלה לשוט במים שעות בלי לטבוע. אימא וסבא השיטו הרבה סירות כאלו בשלוליות החורף. כמעט ולא היו דרכים וכבישים ושקענו בבוץ העמוק  בכל מקום. לצאת מהבית אפשר היה רק במגפיים גבוהים. את המגפיים היו משאירים בחוץ מרוב בוץ." נזכרה סבתא.

     

    "סבתא בישלה דייסה?" התגרה סבא ברעות.

    "אבל אני מספרת"

    לקחה בכפות ידיה הקטנות את כף ידו המחוספסת והמיובלת של סבא .

    "נתנה לזה ונתנה לזה ולמי לא נשאר?" צהלה .

     

     

     

    "הגשם הזה, אי אפשר לרדת לשטח, יעבור לא מעט זמן עד שיתייבש, מזל שגמרנו לקטוף את יבול הפקאן בזמן" ציין סבא.

    "מאוחר, אני עוד צריכה לבדוק מבחנים, עמיר אתה רוצה שאוציא אותה מחר מהגן? תלביש אותה טוב, מחר יהיה קר ורטוב"  הציעה סבתא לפני שיצאו חזרה לביתם.

    "כמו היום וכמו בכל החודש האחרון" ענה עמיר.

     

    אחרי ימים ארוכים של הסתגרות בבית, יצאו עמיר ורעות להסתובב קצת בחוץ. חמושים במעילים, במגפיים ובמטרייה גדולה, הלכו  להתבצבץ ולהשיט את ספינות הנייר בשלוליות. עכשיו אחר הצהריים , טפטוף קל ואין רוח. כמעט הפוגה בגשם. עננים כהים ונמוכים מילאו את השמיים ואיימו להרטיב אותם בכל רגע. ריח האדמה הרטובה והטחב סבב אותם. האדמה, העצים והשיחים, ספוגי מים מהשבועיים האחרונים. הבוץ העמוק והטובעני, צבעו חום כהה, אורב למי שיורד מהמדרכות והכבישים.

    המים זרמו לאיטם בתעלות הניקוז שלצידי הכביש משני הכיוונים. התנקזו אל תוך מעביר המים שדמה לצינור רחב, העובר מתחת לכביש. זרמו עם השיפוע הקל לצד השני ומשם לואדי ולשדות. בימים רגילים אפשר לזחול על ארבע מצד אחד לצד שני של הכביש, או להתחבא  בתוך מעביר המים, .

     

    ירדו בזהירות לשפת התעלה, קרוב למים הזורמים.

    "מפה את משחררת את הסירות, הסירה הראשונה לבנה, בלי ציור, אחר כך נשיט את המצוירות."

    "מוכנה?"

    "אני רוצה לבד".

    "טוב, חכי שאעבור לצד השני, אני רוצה לתפוס את הסירה"

    רעות הניחה את סירת הנייר במים וצפתה בה מתרחקת לאיטה מהגדה, נסחפת למרכז הזרם ולפתח המואר שבצד השני.

    "תפסתי, חכי ואראה לך אותה". עמיר חצה את הכביש והסירה בידו.

    "עוד הפעם" התלהבה רעות.

    הפעם שיחררו ביחד את הסירה, ועוד אחת מצוירת. מייד רצו לצידו השני של הכביש לפתח מעביר המים כדי לקבל את הסירות המפליגות בזרם המים החומים.

    חיכו, וחיכו אבל רק הסירה הלבנה הגיעה.

    "בטח טבעה ננסה עוד אחת" עמיר הגיש לה את הסירה השנייה.

    "תסתכל עליה מהצד השני, מוכן?" צעקה רעות.

    הסירה המצויירת הגיעה לחצי הדרך ובבת אחת הסתחררה במערבולת וצללה למים  החומים.

    "מוזר, מה כבר יכול להטביע כך את הסירה", חשב עמיר.

    התרחקו במעלה התעלה ושחררו את יתר הסירות למים הזורמים.

    עקבו אחריהן מדלגות ומתקדמות על המים ה"סוערים" עד שנכנסו למעביר המים. אף סירה לא הגיעה לצד השני.

    "בואי מתוקה, נמשיך, שש סירות נייר מצוירות כבר טבעו פה, נחפש שלולית אחרת, מוצלחת יותר".

     

    בצד הדרך מצאו שלולית ענקית. עמיר זרק לתוכה אבן גדולה.

    "תיזהרי, זו שלולית עמוקה"

    כהרף עין נכנסה רעות למים שהגיעו עד ברכיה.

    "אוי, נכנסו לי מים למגפיים" .

    "לא נורא, בואי תני לי יד" .

    "אופס, המגף נתקע בבוץ" .

    "חכי רגע, אוציא אותו מהשלולית" .

    "התחיל לרדת גשם" .

    "איזה מבול , בואי מהר הבייתה, שלא נרטב".

     

    התנור חימם את הבית. לאחר מקלחת חמה, חביתה וסלט וספל שוקו, הקריא עמיר לבתו מהסיפור שאהבה, על  נילס הולגרסון, ומסעו עם האווזים.

    "איך האווזים יודעים לאן לעוף?"

    "אקה מנהיגה את האווזים, מכירה את הדרך, וכולם אחריה".

    "וכשאקה לא תהיה?"

    "תמיד יהיה מישהו שימשיך להנהיג ולהוביל וגם להיות אחראי" .

    "לילה טוב מתוקה"

    "אני מתגעגעת לאימא"

    "גם אני, מאוד".

     

    בלילה הפסיק הגשם. התעוררו, לבוקר שטוף שמש. סימני הגשמים העזים ניכרו בכל. מים טפטפו, טיפות נצצו בכל מקום. על המדרכות, נראו, חלזונות עם קונכיה וחשופיות (חלזונות ללא קונכייה) . הותירו פסי ריר לבנבנים בוהקים, בנתיב התנועה שלהם.

     

    "תראי איזה יום יפה. נלך לבקר את אימא?"

    "נביא לה פרחים מהגינה?"

    "נקטוף, השנה יצאו לנו הרבה ורדים וגלדיולות, וכן כמה נוריות, כמו שהיא אוהבת".

    אחרי יותר משבועיים של גשם רצוף, יצאו עמיר ורעות מביתם, אל הגבעה הסמוכה.

     

    "כאן טבעו הסירות" נזכרה כשחצו את מעביר המים.

    "תזהרי מהבוץ שעל השביל, המגפיים שלך רק התייבשו"

    "תראה השקדיות של סבא, פורחות".

    "כן, ריח נהדר, תראי איך הכלניות יוצאות להן".

    שמיים כחולים ללא עננים ושמש חורפית חמימה קידמו את פניהם.

    ריח פריחה משכר עמד באויר. שבועות של גשם רצוף באו לסיומם.

    האויר התמלא בדבורים ובחרקים המסתערים על שלל הפרחים החדשים.

     

    "כמה בוץ יש פה, אי אפשר לרדת מהשביל, הכל רטוב"

    "הגענו"

    "כן , זוכרת לאן?"

     

    שורות הקברים משתרעות לאורך השביל הנכנס לבית הקברות. העצים מצלים על הרחבה הקטנה שבקצה השביל. נעצרו בקצה הרחבה.  צינה קלה אחזה ברעות ובעמיר.

    הגשם שיקע כמה מצבות באדמה הבוצית החומה. חלק מהמצבות החדשות, נטו בשיפוע מוזר קצת. עמיר ורעות נזהרו שלא לדרוך בבוץ העמוק והטובעני .

     

    "הנה, הגענו לאימא, תראה"

    מחטי האורנים פזורים על קבר האם.  מצבה בת שנה, רטובה, רחוצה בגשם.

    נגעו באבנים והניחו נוספות. הסתכלו בכתובת החרוטה. ת.נ.צ.ב.ה. .

    רעות פיזרה את הפרחים וכיסתה בהם את מצבת האם.

    עמדו כך יד ביד, עמיר ורעות,  אב ובת. כואבים את אבדנם.

     

    זמן רב חלף מאז שהיו פה, בעיקר בגלל הגשמים החזקים.

    "רוצה להדליק את הנר?"

    בידיים קטנות יתומות החליפה את הנר בכוך המיועד לו, במצבה.

    "נדליק ביחד"

    הצית גפרור, הדליקו את הנר, וסגרו את דלת הכוך הזעירה.

    בדרכם חזרה מבית הקברות ליישוב, נעצרו לרגע כשחצו את הואדי.

    הדרך לבית העלמין יצאה מהכביש ההיקפי של הכפר, ירדה אל ערוץ הואדי וחצתה אותו מעל מעביר מים נוסף. המים עדיין זרמו לכאן לאיטם במורד הערוץ, אל מעביר המים שמתחת לשביל העפר. שמש החורף החמימה ליטפה וקרנה על שדה הבור המנומר בכלניות אדומות.

    "אבא תראה, הסירות שציירתי"

    עמיר לא מצא מילים.

    במורד הזרם החלש המתפתל, שטו לעברם שש סירות נייר. בראשם הסירה שעליה מתנוססות  שלוש דמויות מוכרות, אבא אימא וילדה. 

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (70)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/15 10:24:

      ידיים קטנות ויתומות, ידיים גדולות ושכולות - מחבקות.
      כתבת כל כך יפה ומרגש אחאב.
      הלכתי עם המילים צעד אחר צעד, תמונה אחר תמונה...
      והתרגשתי מהראשונה ועד האחרונה.


        19/9/15 04:23:

      יפה.

        30/1/14 14:15:
      מקסים אחאב, כותב מדהים,מרגש ורהוט.אתה ממש איש אשכולות : סופר, אוהב את הארץ וזה ניכר בטיולים המדהימים שאתה מארגן ומתנדב בBar's Heart NPO,...
        29/1/14 18:39:

      ריגשת אותי כל כך

        29/1/14 18:26:
      כסבא לנכדה (ועוד אחד מלבדה) התרגשתי לקרוא את סיפורך אחאב.*
        29/1/14 16:05:
      לפעמים אין צורך במילים
        21/7/12 22:01:
      סיפור נפלא שריגש אותי מאוד וגם הזכיר לי נשכחות, תודה שהבאת:)
        21/7/12 19:28:
      נהדר ומרגש כאחד.
        24/1/12 00:52:
      פיסת חיים עם ערכים ..סיפור מרגש
        23/1/12 23:10:
      הגשם מביא לנו סיפורים אישיים, חמים ומזכיר לנו לאהוב.
        20/1/12 11:00:
      סיפור ששווה כוכביים, רק שאפשר לתת אחד בלבד.
        15/1/12 22:22:

      תודה אחאב :)

      ימי התום שלא יחזרו שוב ...

        17/8/10 21:57:

      עצובשמח  

      מוזר, נראה לי שכמו שאמיר מציג את האיןאמא לרעות

      כך בדיוק היא מקבלת את זה , בטבעיות ,

      כחלק בלתי נפרד מהחיים (ללא שדים) .

      רעות תגדל ילדה שמחה ומאושרת , אני בטוחה

      (ולא יודעת למה - תחושה).

      *

      כתוב נפלא. תודה.

      מ-ר-גש!!! נעתקו מלים מפי.
      הבאת לנו פיסת חיים מתוך החיים
      אהבתי את הקשר הנפלא בין כל בני המשפחה של שיתוף והדדיות , זה בדיוק מה שהאבא והילדה גם משקפים לנו
      מלמדנו- שהערכים האלה הועברו הלאה על ידי סבא וסבתא ועכשו האבא ומן הסתם האמא , ולכן גם הילדה משתפת פעולה
      ספור נוגע ללב...
      תודה לך על השתוף
      קבל שביל חלב********************************
        16/8/10 15:11:
      חזרו לי המילים. מקסים, מרגש, מאד.
        16/8/10 15:08:

      *****

        3/6/10 14:08:
      מוצלח
        3/6/10 11:46:

      כתוב טוב ונוגע.
        3/6/10 10:58:
      תודה :)
        28/2/10 21:26:
      יש לך יכולת להפוך את הצפוי בסיפור למשהו מרגש ונוגע.
        13/2/10 08:05:

      מקסים ומעורר רגשות!!
        6/2/10 13:29:
      חייכתי ודמעתי ברשומתך.
      כתיבתך נוגעת ומרגשת.
      תיאורים יפים ומאד מוחשיים.
      חשתי כמו שהיתי בינכם.
      תודה ששיתפת.
        5/2/10 08:35:


      מצד אחד סיפורך מחמם ונוגע

      ומצד שני צובט צביטה של כאב.

      מקסים.

        4/2/10 22:12:
      כתיבתך.. מרגשת ונוגעת.
        4/2/10 21:41:
      מחמם את הלב ומרגש, כתוב כל כך יפה...
        4/2/10 19:52:


      גמעתי אותו בנשימה אחת

       

      כתוב כמו שאני אוהבת :) 

       

        3/2/10 19:45:


      שוב תודה לכל התגובות החמות

      :::::::::::)))))))))))))))))))))))))))))

      מביא את החשק לכתוב את הדבר הבא..

        3/2/10 19:27:
      משובח*
        3/2/10 19:07:
      כתוב ברגישות אין קץ...
        3/2/10 17:08:
      מקסים ונוגע...
        3/2/10 13:15:

      קשה.
        3/2/10 12:50:
      נוגות כתובה ברגש עוצמתי.
      קראתי דמעתי, רגשתי,
      והתחברתי.תודה על רגעי עונג שבילתי בכתיבתך האיכותית, קולחת,ומהנה.  
        3/2/10 10:53:

      *הדמעות זלגו מעצמן..
        3/2/10 07:41:

      נפלא ונוגע ***

      יום מקסים חבר ♥

        3/2/10 07:29:


      איזו דרך הקורא עובר

      כדי לגלות את העצב

      כבר בהתחלה יש תחושה

      שהדברים לא כה פשוטים.....

        3/2/10 06:33:

      צטט: ,תשוקי 2010-02-02 13:20:48

      סיפור מרגש וחם...

      נהדר.

      שוקי

       וגם...

       

        3/2/10 03:51:
      wow...
      פשוט.
      מקסים.
      סוחף.
      ומרגש.

       

      ליל מנוחה שקט וקסום יקירי.נשיקה

        2/2/10 22:51:


      כתיבה סוחפת וקולחת

       

      והסיפור מרגש וצובט עמוק בלב.

        2/2/10 22:51:


      אין מילים...

      בעצם יש...

       

      סוחף, מרגש, מופלא.....

        2/2/10 22:07:

      עצוב מאוד.

      אני אבדתי את אמא  שליבגיל צעיר והספור הזה העלה שוב את הכאבים הישנים הראשוניים האלו.

      עוד אשוב ואקרא.

        2/2/10 21:48:

      אין מילים לתאר או להסביר

      אתה נוגע בנקודות הכי רגישות של הקורא.

        2/2/10 20:15:


      כוכב

      מרגש נוגע

      אהבתי תודה.

        2/2/10 18:43:
      עצוב ונוגע ללב ...תודה ששיתפת 
        2/2/10 18:00:


      דווקא היה סיפור יפה ומרגש על זמן איכות של אבא ובת

      היית חייב " להרוס " אותו עם סוף עצוב שכזה?

      איך אני אמשיך לתפקד עכשיו כשדמעות חונקות את גרוני ?

        2/2/10 17:56:


      סיפור מקסים ומרגש!

      בני

        2/2/10 17:49:

      הבניה האיטית של הסיפור המצטיירת תחילה כעוד סיפור ילדים פסטורלי ושליו בתוספת נופך כפרי שרק מעצימה את האווירה המעט מתקתקה של משפחה ממוצעת הנתונה תחת מזג אוויר קיצוני

      הופכת בהדרגה לסיפור חיים טראגי כשהציר המרכזי שבו היא הילדה רעות, עד לפאנץ ליין המתרחשת בבית העלמין אל מול המילה ת.נ.צ.ב.ה

      יופי של כתיבה עם כי הטמפו של הסיפור איטי מעט לטעמי. ומרגש מכל הבחינות.

      אהבתי נהנתי

      ותודה לך

      סוקראטס


       

        2/2/10 17:40:

      שוב תודה על התגובות

      יש המון יופי עצוב

      בכאב, בצער, וביתמות .

      הסירות המצויירות הגולשות בזרם

      אהבת הדמויות והאם הנוכחת בכל חלק בסיפור

      צד אופטימי...

       

       

      *

       

      כתבתי ומחקתי

      ושוב...

      לא יודעת מה לכתוב

      רק שתי מילים.

      הסיפור נוגע ופוגע.

        2/2/10 17:17:


      כתבת יפה את הסיפור העצוב הזה.

      החסרון של האם מבצבץ ועולה

      עד שממלא את החלל.

       

      תודה!

        2/2/10 17:11:


      אחאב

      שבויה בין מילותיך

      אוהבת לקרוא אותך

      עצוב - מרגש

      כתיבה יפה כל כך

      תודה

      אביה

        2/2/10 16:04:

      סיפור יפה ומרגש.

      הרבה פרטים מחיי יום-יום משולבים ביופי מיוחד בעלילה המיוחדת.

      רמי

       

       

        2/2/10 15:32:

      למה למה לעשות לי עצוב על הבוקר למה ?...

       

      .

        2/2/10 15:24:

      רח' גורדון

      רח' גורדון בגשם ראשון
      שאול נמרי: שמן על בד 120X170 ס"מ

        2/2/10 14:21:

      ילדים יודעים לבטא את העצב ממקום טהור, בכתיבתך התחברת אל אותו מקום טהור, כתיבה יפה ומרגשת. 
        2/2/10 14:12:
      נוגע..ועצוב.*

      אחחח...כמה עצב, יופי ורגש בסיפור קצר אחד

      תודה על הטאצ' האנושי...:-)

       

      D

       

      *

      בלי מילים.
        2/2/10 13:34:


      ראיתי 10 כוכבים ו - 10 תגובות, לא רציתי לקלקל... אבל שיערתי שמישהו אחר יעשה את זה מתישהו.... :-)

      הרבה חן מצאתי בסיפור. משקף חלק מחיי.

      תיכף גם אדביק כוכב..

        2/2/10 13:32:


      הדמעות בולמות את המילים.

       

      קשה  קשה מאוד העצב הנורא הזה.

       

      במיוחד עם ילדים.

       

       

       זיוה

      לגלות את העוצמה הטמונה בך

      מאמנת אישת

       

        2/2/10 13:31:


      הרבה תודה לכל הקוראים והמגיבות והמגיבים

      לפעמים זה מצליח :)

        2/2/10 13:24:

      הנגיעות שלך מאירות את היופי שבכאב,מחדדות את צבעיו של הטבע....של המציאות....

       

      מציעה לך לשקול להוריד את המשפט האחרון במרכאות בסיפור , כבר ברור שם שהיא מאד נוכחת.

       

       

        2/2/10 13:21:

      קודם כל מוחה דמעה

       

      עכשיו אוכל להתייחס לסיפור הנפלא הזה. הדרך שאתה בונה את העלילה ובום הסיום הכל כך מפתיעה וכואב...

       

      נהדר!

        2/2/10 13:20:

      סיפור מרגש וחם...

      נהדר.

      שוקי

        2/2/10 13:18:


      אח...אחאב

      קיבלתי .. בום - ישר בלב ...

      אתה , סיפרת סיפור מציאותי ... 

      יש לצערנו כאלו משפחות, שהשכול והיתמות - 

      גם יחד בהן שלובות...

      תארת  זאת בכתיבה קולחת ומרגשת...

      וריגשת אותי עד דמעות  ....

        2/2/10 13:06:


      כשמביטים בילד..פניו התמימות..כמו מבקשות..

      כואב כואב כואב...מזדהה עם הכאב...

        2/2/10 13:03:


      עצב של ילדים תמיד קשה.

       

        2/2/10 13:00:
      מקסים ונוגע.
        2/2/10 12:57:

      אחאב...שתלך לך.. גרמת לי ממש לבכות. אוף...

      זה מתקשר לי לסיפור דומה, אמיתי, חברה טובה בשנות ה30 שנפטרה מסרטן. הוא נותר עם שני ילדיו. הם בלעדיה.

      וכמובן הילד ליאון שהיה בן כיתה של הילי שלי, המורה תיארה לי אותם באסיפת הורים כזוג נשוי. כל הזמן ביחד, פעם רבים ופעם חברים. אבל תמיד ביחד. הילי מתמודדת יום יום עם האובדן שלו.

      אז הכל עלה וצף. כתיבה קולחת, מרגשת, תמציתית ולא עמוסה. אהבתי! 

        2/2/10 12:53:

      אחר כך יבואו לי מילים

      אולי מחר

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין