17 שנה.

למה עשיתי לעצמי את זה? לא יודעת.

היתה לי העיר שלי,

עם האויר הצח,

הבתים היפים,

הרחובות המוכרים, הגן, בית הספר, המכולת השכונתית,

המדרכות שמכירות את הרגליים שלי בעל פה,

העיניים שמכירות כל מטר בכל רחוב בכל שכונה

זכרונות הילדות שצצים מכל פינה,

כמו אהבה ראשונה, שיש רק אחת.

זה התחיל מחוסר ברירה, אמא עזבה את ירושלים וחזרה לעיר הולדתה.

 המשיך עם חבר שגר בצפון, ואחר כך עזב,

 ולימודים, אחר כך כבר מתרגלים לסביבה,

אחר כך עוזבים גם שאר החברים את ירושלים,

פתאום אין כל כך בשביל מה לחזור.

והכי גרוע-

מתחילים להתרגל לתחושת הזרות. תחושת חוסר השייכות.

אליהן נוספת גם הבדידות.

האנשים לא אותם אנשים אפילו השפה לא אותה שפה.

הרגליים לא אוהבות את המדרכה שהן הולכות עליה.

אף אחד לא באמת מכיר אותי,

לאף אחד לא באמת אכפת.

הכי גרוע- שגם לי כבר נהיה לא אכפת.

לא מהסביבה, ואחר כך גם לא כל כך מעצמי.

אז בלי לשים לב החיים נהיו אוסף של פשרות

ושל השרדות.

עובדים כדי לחיות, חיים בשביל המוזיקה,

מוצאים חבר או שניים וכלב כדי לעשות את הייאוש יותר נוח

ונוסעים ללונדון, או לכל חור אחר בעולם לקצת נופש.

אבל זה לא זה.

זה לא הבית.

ואיך אפשר לחיות בלי בית?

לא עזרו כל הקישוטים והוילונות החדשים.

אין פה שום דבר שהוא באמת שלי ואני שלו.

ירושלים מתחרדת כך כולם אומרים והחילונים נלחמים על פיסת מטר שתהיה פתוחה בשבת.

שני חברים שלי לא מוותרים ומזכירים לי כל הזמן איפה הבית שלי.

דגנית אפילו נתנה לי מחזיק מפתחות בשביל הדירה הירושלמית.

פעמיים בחיי בכיתי בנוכחות אנשים אחרים, זו היתה אחת מהן.

המחזיק מפתחות הולך איתי מאז כבר כמעט שנתיים 

ואני מזכירה לעצמי כמה אני שפנה

שעזבתי את הבית שלי ואני לא חוזרת.

כבר יש לי פה סוג של עבודה, כבר שקעתי בייאוש,

כבר אין לי כח לארוז שוב  הכל ולעבור.

ואז זה קרה.

ט"ו בשבט הפריח את המידרחוב הירושלמי ביום שישי מלא בשמש.

בתי הקפה הומים ואנשים מוכרים פונים אלי במאור פנים,

משוחחים, מזמינים, מטיילים איתי בין הדוכנים וההופעות,

הבנתי שזהו ביתי,

והנה גם נפתחה דלת ביתו של חבר אצלו אגור בתקופה הראשונה.

והנה גם אריזת הבית לא נראית כל כך מאיימת,

חברות התנדבו לעזור,

הרכוש שצברתי יימכר או יישלח למחסן של אמא בינתיים,

ג'רי יעזור לי לצבוע את הבית, מלי תבשל בימים האחרונים כשהמטבח יהיה ארוז,

מירבי תעודד ותתמוך, טובה תדאג לכל השאר,

הכלב ימשיך לכשכש בזנבו ולשמח אותי,

אבא ישמח שאני אהיה יותר קרובה,

ואני? אני מאושרת עד גג העולם.

אני חוזרת הביתה.

אל האויר הצח,

אל המדרכות שמכירות את הנעליים שלי בעל פה,

אל האנשים שתמיד יסבירו פנים,

אל זכרונות הילדות התמימה

זה המקום שבו אני לא צריכה להתנצל על זה שאני קיימת.

זה הבית שלי!

**********************************************************************************************

"זו העיר שלי"

 לחשה מרצפת הבטון.

 ואז שתקה....