28 לחודש סניף הבנק מפוצץ בקהל, קיץ לוהט בחוץ והמזגנים בקושי רב עומדים בעומס

וזה מתחיל...

אתה שוב בהפסקה של תה?

כל היום שותים פה תה, ממש כמו בהסתדרות פה, צועק חנניה, וזה לא משנה עם אני במהלך פגישה עיסקית עם לקוחות לקראת ביצוע הלוואה לרכישת דירה או שהסניף עמוס בלקוחות,

זאת הכניסה המיוחדת של חנניה מהרכבת...

בחייך הוא פונה אלי מעבר ללקוחות שיושבים אצלי תבדוק מה עשה הכסף שלי היום ותגיד שהכול בסדר שאוכל ללכת לישון בשקט, בחייך זה ייקח שנייה את יודע שאני מת עליכם נכון?!

חנה, הוא במקום? הוא חזר כבר מהחופש? ככה הולך בלי להודיע...זה בסדר זה?

אני שומע את רפאל מתקרב מעבר לעמוד, מה נשמע נשמה? הוא קורא לעברי תוך שהוא מפלס את הקהל הרב בשתי ידיו, איך היה בחופש נשמה, נהנית? אני מחכה עד שתסיים איתם יש לי בעיה ואתה חייב לעזור לי נשמה, ותחשוב חיובי.

ומתוך כל ההמולה שמסביב נשמע קולו של נחום מהגלידה קורא: "רונית, רונית תגידי לו ששמעתי את ההודעה אני מפקיד בעסקים ובא אליו אחורי זה".

סניף מיוחד מאוד צבעוני ומצויר בקרן הרחוב המרכזי, כולם מכירים את כולם ולמספר ימים בחודש הופך למקום מפגש של קבוצה מלקוחותי המגוונים, שבאים לזמן איכות בניצול המזגן בקיץ/חורף לעיון וקריאה בעיתוני הכלכלה, ומנהלים ויכוחי דיומה... 

בכלל, עיר מאוד תוססת העיר שבה אני עובד, עיר שעולה ויורדת מכותרות העיתונים המקומיים בקצב מסחרר ולא תמיד בצד החיובי שלה, ומפאת הכבוד לאותם אנשים פשוטים וטובים בעיר הזו שחלקם גם לקוחות שלי לא אציין את שמה, רק ארמוז שהיא קיריה בודדה שלא חוברה לה יחדיו.

החיבור בין האנשים בעיר הזו מאוד שונה אבל גם מאוד מיוחד כזה, כאילו ההתפתחות והקדמה קצת נעצרו להם ונשכבו לנוח על כר הדשא בכיכר שבכניסה לעיר ונרדמו.

עיר לא גדולה אך מגוונת מאוד בתושביה, יש מיהודי מרוקו ותימן, מיהודי הודו ואתיופיה, מיהודי גרוזיה קווקז ורוסיה... וגם אליקו...

אליקו מהמכולת הוא מזקני השבט שמנסה להתעדכן ולהדביק את הקדמה דמות מרכזית ומעניינת מבין לקוחותיי ועם הרבה כבוד בעיר הזו כמו שהוא מספר בשפתו הציורית,

"חמישים שנה אני פה, הוא אומר, כשזה היה עוד כפר קטן עם בית חרושת אחד גדול וכולם הכירו את כולם, כן, הוא נאנח, כפר קטן אבל עם הרבה כבוד, הו... הו...הרבה הרבה כבוד, ועם איסוף הגלויות התחיל הבלגן, עד שהתחלנו להבין אחד את השני בגלל השפות, ועד שההתקשרות בין האנשים הסתדרה לה במעט, ככה בפנטומימיות, מן אילמות כזאת ככה בידיים אבל הרבה עם הידיים, אז הביאו עוד פעם עוד ועוד אנשים ממקומות ועולמות אחרים בעולם, ולך תתחיל את ההתקשרות מחדש",

דווקא הקטע עם הידיים, והוא מצחקק, היה הכי טוב עם הרוסיות אהה...הרוסיות נאנח אליקו, הרוסיות הכאילו לא יהודיות הן לא התנגדו לדבר עם הידיים והיו דווקא מאוד נחמדות באמת,

איך היה אומר אלברטו ממשיך אליקו " אם הויאגרה הייתה גם אוכל הוא היה מסודר, ואם בבית המרקחת היו גם משלמים את קצבת הביטוח לאומי לא היה מבזבז זמן בתור בסופרמרקט ".

לעיתים כאשר היה מגיע אליקו לבצע את ההפקדה השבועית שלו היה מתיישב אצלי לענייניו הבנקאיים ואחר כך היה הולך למחשב הבורסה לג'מאעה- לחבר'ה להתפלסף על הבורסה...כדאי לקנות?... זה הזמן למכור.. וגם מעט לנוח תוך התפלסות על מצב המשק לפני ההליכה ברגל חזרה במעלה הרחוב למכולת.

רגע לפני שהוא קם והולך לכיוון הג'אמעה שלו אני שואל אותו מה עם איזה הלוואה לאוטו קטן? לא הגיע הזמן? 

תודה נשמה אין צורך, ולא... לא מקמצנות חלילה אני הולך ברגל עונה לי אליקו, אלא מתוך הרגל החסיכה כפי שהוא מתבטא בלשונו היוחדת, אבי עליו השלום היה אומר " שאם לא מוכרחים אז בטח שזה לא משתלם", אז אני עוד לא מוכרח, תודה לאל שאני עוד יכול ללכת ככה ברגל וחוצמזה אני לא ממהר, מה אכפת לי לקחת קצת חופש מג'ורג'ט שתישאר לבד במכולת ותסתדר עם החיות הקטנות שבאים בהפסקה מבית הספר לקנות שטויות ולבלבל לה ת'סכל בזמן שאני מטייל, ככה אני גם חוסך את הנסיעות באוטובוס, עושה קצת הליכה שזה בריא ובטרנס היום ועם החמסין בחוץ אני מרגיש כמו בסאונה, צוחק אליקו, לא צריך למהר, פה אני פוגש כל חודש את הג'מאעה החברה הטובים את קובי מהשוק, חיימיקו מהמשטרה ואלברטו מהשאוורמה, המיזוג פה בחינם ואין צורך בכיבוד.

תאמין לי, הוא ממשיך, היו זמנים שכל אוטו היה עוצר לידי ושואל, לאן אתה צריך אליקו? ובצ'יק צ'ק היו לוקחים אותי, אבל היום אם אני לא מסתכל טוב טוב במעבר החציה כמעט דורסים אותי, כולם רצים וממהרים לשום מקום ואף אחד לא יודע לאן נעלמה הפסנסיה/הסבלנות.

והיה שוב מצטט אבי עליו השלום היה אומר"המקום שאליו כולם מגיעים בסוף תמיד יהיה שם אז שיחכה למה למהר ולהגיע לשם".

היו ימים נאנח אליקו היינו פעם אנשי מפתח בעיר הזו,  פעם כשעוד היה כבוד גדול לבנאדם היינו ככה ארבעתנו עוברים במרכז ואין אחד, אבל אחד שלא היה מכיר אותנו שואל לשלומנו ואומר - "שלום מיסיה אליקו... אהלן אלברטו... מה נשמע קובי... ואדון חיימיקו, בחייך תבטל את הדו"ח".

קובי מהשוק הכיר את כל הסיפורים האינטימיים והפיקנטיים בכפר וזה בגלל המשלוחים שהיה עושה, וככה לפעמים היה מתעכב אצלן ו.. מקשיב.

אלברטו מהשאוורמה היה המדריך לקניית בשר ועופות, כולם היו אוכלים אצלו שווארמה ושואלים באיזה אטליז הכי טרי כי לא תמיד היה קרח.

ואני, ממשיך אליקו תוך שהוא שם את כף ידו הגדולה פתוחה על החזה כתנועה של מישהו אשר מתרפק על זרי הנוסטלגיה ונהנה מכל רגע שהוא נזכר בו, אני הייתי בעל חנות המכולת היחידה באזור וכולם באו ואהבו לקנות אצלי,  לא כמו היום, בכל פינה צמח סופרמרקט שאוכל לנו תפרנסה,

וחיימיקו מהמשטרה אח... חיימיקו... חיימיקו, כולן אהבו את חיימיקו, בעצם אפילו עד היום ואני מדגיש כולן ולא אוסיף מילה בעניין כי "החיים והמוות ביד הלשון".

היום אנחנו נפגשים אצלכם בבנק מסתכלים במחשב של הבורסה על כל המספרים המניות וכל הצבעים מרצדים לנו בעיניים אנחנו יושבים ומתווכחים כאילו מי המומחה הכי גדול,

פעם הבורסה הכי טובה שלי הייתה הכד-הג'רה הפרחונית שאבא שלי המנוח הביא באוניה כשבא לארץ ולימים נתן לי אותה בירושה, הוא למדני שכול מה שאני מכניס לג'רה נשאר שלי בלי שותפים גלויים או סמויים ותמיד יחכה לי שם, אבל אני חשבתי להתקדם בעידן הקדמה וההייטק והחלפתי את הג'רה בבורסה של ת"א, אמרו לי החברים משהו עם תרופות וחיתולים שמשקיעים שם בבורסה בת"א ואפילו בבורסה של הגויים בחו"ל, והנה, עוד היום אני אומר שאין טובות יותר מעצותיו של אב לילדיו, באו השותפים הסמויים שמגלגלים את הבורסה וגורמים להפסדים, והשותפים הגלויים שהחליטו גם לקחת מס מהקצת ש"עשינו" כאילו הרווחנו מיליונים, אבל מה לעשות אנחנו היהודים נדפקים ולא לומדים אף פעם, כסף לא עשיתי מזה והיום אני קונה תרופות ללחץ דם כדי להירגע ולייבש את ההזעות יתר שקיבלתי בכל מיני מקומות מאז שחצי מהג'רה הלכה שמה בבורסה, רק חסר לי החיתול שיספוג.

אני מציע לאליקו מים לפני שהוא הולך ורגע לפני שהוא פונה לדרכו הוא מוציא כהרגלו חפיסת שוקולד עלית שתמיד מביא איתו מהמכולת מניח על שולחני ואומר זה עלית , זה משלנו , טעים , תיתן פה לעובדים שיהיה לכם יום מתוק והולך.

עיר נחמדה ותוססת העיר בה אני עובד, והאנשים טובי לב ומיוחדים.

אתה גנב, ואת גנבת, כולם גנבים, אני לא בחובה אני לא חייב לכם כלום, אני קצת במינוס ואל תבלבלי לי את המוח.... אני שומע צעקות מכיוון המחלקה השנייה,

אבל זה כבר סיפור אחר...