את "עג'מי" הלכתי לראות לבד. היה ערב מאוחר והאולם היה ריק. שתי בנות בכניסה אמרו שכולם כבר ראו את הסרט ורק אנחנו עוד לא. אני בכלל חשבתי שהוא עוד לא רץ, אבל אני לא דוגמה לכלום.  

הסיבוב הראשון של "עג'מי" היה אחרי הזכייה בפרס אופיר לקולנוע ישראלי בספטמבר 2009. אני מניח שעכשיו, עם המועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, יתחיל הסיבוב השני.  

הקולנוע הישראלי לא מחייך אליי. הוא לא מצטלם טוב בעיני. השמש הישראלית שורפת את המסך, צילומי הפנים מזכירים לי את התפאורה ממסיבות סוף השנה בבית הספר התיכון ואיכשהו, תמיד, הצפייה מלווה בתחושת אי נוחות שמהולה בעצב מסוים בשל דלות החומר ואוזלת היד, שלא מצליחה להביא למסך מוצר נוצץ ומלוטש, ולא חשוב בכלל על מה הסיפור ואיפה הוא מצטלם.  

הפעם הראשונה שבה הרגשתי אחרת הייתה בסרט "חופשת קיץ" (2007) של דוד וולך עם אסי דיין בתפקיד אב המשפחה החרדית, שרון הכהן בר בתפקיד האם ואילן גריף בתפקיד הילד. אורי קליין כתב על הסרט הזה ביקורת פנטסטית ב"הארץ" ואפשר לקרוא אותה כאן: http://www.haaretz.com/hasite/spages/896738.html 

"חופשת קיץ" הוא השיא של הקולנוע הישראלי שיצא לי לראות, אם מנטרלים החוצה את "גבעת חלפון", אבל מדובר בהישג קולנועי מסוג אחר. "גבעת חלפון" הוא שיא הפעילות של "הגשש החיוור" ושיא הפעילות של אסי דיין. מצד שני, מבחינת קולנוע, ובעיקר מבחינת טכנאות קולנוע, ז"א מצלמה, תנועת מצלמה, תאורה וסט מצטלם, לא קורה ב"גבעת חלפון" שום דבר מיוחד. 

"חופשת קיץ" פורץ דרך כיוון שהוא שיר הלל לתעשיית הקולנוע הישראלית. "חופשת קיץ" צולם ע"י בועז יעקב וההשפעה של האיש הזה על התוצר הסופי שעולה למסך כובשת את העין. יעקב מכשף את המצלמה, מביא אותה לשיאים של רגש, עוצמה ודרמה שמצטלמת כמו שסרט גדול צריך להיראות. מי שראה את שוט הפתיחה של "חופשת קיץ", בו המצלמה נעה לאחור מהבמה בבית הכנסת, נוסעת לאיטה וחושפת את היכל הקודש רק כדי לעצור ליד הכיסא המיותם של מנחם הקטן, מי שראה את הפתיחה הזאת וראה את הסוף של הסרט מבין במה מדובר. מי שראה את סצנת האימה הלילית בים המלח, עם המסוק באוויר, הלפידים הבוערים והתחושה המחלחלת של אסון מתקרב, מבין על מה אני מדבר.  

בועז יעקב צילם את "עג'מי", והסרט הזה תופס אותך בגרון ונשאר לך בראש, בדיוק כמו "חופשת קיץ". "עג'מי" מפתיע מהרגע הראשון. הערבית כשפת השיחה הרשמית של הסרט, האלימות, הכאוס, ההומור השחור, חוסר המוצא והקונפליקט הפוליטי והחברתי, כולם עוברים דרך המצלמה הכי מדויקת שעובדת היום בארץ, וזוכים לרגעים אמיתיים של חסד קולנועי והזדהות אנושית עם תלאות החיים המשותפות.  

"עג'מי" מכוון גבוה. הוא מתכתב עם טרנטינו, עם טריינספוטינג, נוגע בקצוות של התרסקות, ומצהיר בלי בושה כי אין לו שום עניין  במורשת הקולנועית שהשאירו לנו האחים ברבש ושתי אצבעות מצידון. 

 "עג'מי" מסתכל לכאב בעיניים, מתעד אותו בישירות מקפיאה, חונקת, כואבת וחסרת מוצא, אבל  יודע לארוז אותו היטב ולהביא אותו לאוסקר. זה לא רק הסיפור החזק, הדמויות התלושות ממרכז ההוויה של הגיבור (הלבן) הישראלי, עבודת הבימוי המאופקת והמדודה, פס הקול המפתיע וזירת הסרט שמתרחשת בחצר האחורית של החברה הישראלית, ברחובות העכורים הנמתחים בין יפו ללוד, לרמלה, ללילות אין סופיים במטבחים מלוכלכים של מסעדות חסרות שם, ובחיים נטולי תקווה ואהבה. 

"עג'מי" מספר את הסיפור של אנשים המרגישים זרים בארצם. "עג'מי" הוא הרחובות הזועמים שלנו, הוא השור הזועם שלנו, הוא נהג המונית שלנו, הוא החצר האחורית של החיים שלנו, וזאת גדולתו.  

כשיגמרו תרועות הפסטיבלים, "עג'מי" יישאר איתנו, כדי להאיר את המסך באור ישראלי קשה לעיכול. "עג'מי" והמצלמה של בועז יעקב הם לא סוף, לא התחלה ולא אמצע של שום דבר. הם כאן ועכשיו, ואתם רוצים לראות את הסרט הזה, ולא רק בגלל שהוא יביא את האוסקר.  

זהו להיום. יאללה. מדברים.  

לינק, מה, יש ברירה?

 http://www.youtube.com/watch?v=IZwNwiWZqZg