רק על עצמי לספר ידעתי. לפחות בפוסט הזה.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, החלטתי לשתף על כל החלקים הקטנים שסוכמים את מה שנקרא בעברית צחה "יעל". באנגלית זה תמיד yeal or yelloW.

אני הולכת להתוודות עכשיו. אני שונאת להיות "חמודה".

במשך הרבה זמן אני יעל האדומה, יעל הג'ינג'ית, ההיא עם האדום.  מרגיש לי חי, וזה על גבול הורוד שאני מפנטזת כבר שנים לצבוע אליו ומשתפנת תמיד מחדש. יעל האדומה הפך כבר מגיל 15 להיות חלק ממני. גם בספרי המחזור שלי התיכון יזכרו אותי ככה במשך שנים, לא רק שכתוב את זה בכל הזדמנות אלא שאני הייתי אותה האחת שהחליטה למרוד במורה שלא אהבה את ה"פריצות" הזו, ונלחמתי יחד עם מועצת התלמידים וועד ההורים עד חורמה עד שעד היום באותו תיכון כתוב באותיות של קידוש לבנה כי כל צבעי השיער מותרים במוסד לימודי זה.

אביזר נוסף שעושה אותי למי שאני זה.. קשת. מזה יותר משלוש שנים לא נעדרת קשת השיער מראשי, לשום אירוע ולשומקום,בכל מיני צבעים גדלים וצורות, ולא משנה כמה לפעמים אני בטוחה שהם עושים לי לחץ מוחי מזיק, אני לא מניחה להם, זה חלק מהפרופס שבלעדיהם אני מרגישה עירומה.

עוד אהבה גדולה קיימת אצלי כבר זמן רב למחוכים, כן, זה אנטי פמיניסטי בעליל, זה מחפיץ ולפעמים לא נוח בכלל, אבל מה אעשה שאני באמת נהנית ללבוש אותם בצורה מזוכיסטית שכזו? זה עונש לסובבות אותי כי טרם למדתי לקשור אותם כמו שצריך לעצמי אז אני תמיד צריכה שחברה או אימא יתנו יד, ואיזו אימא "נורמלית" תתן לבת שלה עזרה בעינוי שכזה? אבל בסוף זה קורה, ואני מרגישה לכמה שעות כמו בובה מאושרת, עד שמגיע השלב שאני לא יכולה לנשום ואז זה קצת פחות נוח. חשבתי על זה שזה אמנם מאוד לא פוליטקלי קורקט ללכת ככה אבל אם אני בוחרת ללכת ככה, ולא החברה בשבילי שמכריחה כמו פעם שנשים לא יכלו לבחור או להיות שחקניות (אני לא עושה את זה מטעמי גזרה אם כי ללא ספק הפיגורה במחוך היא אכן הדובדבן שבקפצת) אז שיקפצו לי כולם, אני אכן אוהבת את זה.

ומצד שני מה שאני הכי אוהבת זה להסתובב עם ג'ינס, חולצה טיפשית (של מאנגה) ואולסטאר, תיק על הגב, ופשוט ללכת ברחוב, רצוי עם אוזניות ופשוט להיות. כל זה הסתדר לי עם הגינג'ית שבי. גם הורוד בו אני אוהבת לעטר את עצמי, האיפור, הפרצופים, וסטייל מאוד רב גוני ואם זאת גם מאוד ספציפי בבגדים. 

ולפעמים כבר לא בא לי להיות יעל האדומה הזו, שבאה באדום, ובולטת באדום, וכל שנתיים אני מוכרחה לעשות שינוי.

ניסיונות רבים כדי לצאת מהתדמית של האדומה חמודה, ניסיתי פשוט לא להיות חמודה ומשום מה כל הניסיונות עלו לתוהו.

אני מנסה להיות כלבה והיקום לא נותן לי, ועכשיו ניסיתי שוב לברוח מזה. לשבור את האדום,  לנסות לחפש איזו יישות קצת פחות אדומה. ניסיתי ללכת לחפש את האמת שלי במקום אחר. כי האהבה שלי זאת ג'ני כלבתי, והיופי הוא בעיני המתבונן בכל מקרה

אז יצאתי לחפש אמת. 

מצאתי את עצמי, תודות לחברת לוריאל בה מצאתי צבע ללא אמוניה (כי החיפוש הזה לא צריך להיות הרסני לגמרי)  נטולת אדום

מה שבטוח שזה ממש שונה, ואת האפקט הדרמטי שלי לשבוע הזה בהחלט צלחתי אז בדבר אחד אני לא אשתנה, עדיין דראמה פרינסס, פשוט בצבע אחר. אולי מחר כשאקום ככה ואבין שזה לא עוד חלום על החוסר החלטיות שלי בחיים אפנים את הצבע החדש ואצליח גם לכתוב את הצבע.

לבנתיים, אני עדיין יצאתי לחפש את האמת שלי. תיכף אשוב.(עם תמונות אחרי.....)