נתבשרנו אתמול מעל גבי העיתונות כי שר החינוך מתכוון להפוך את בתי הספר למתוקשבים עד לשנת 2015.

זוהי בשורה טובה לכשעצמה במיוחד כאשר נראה ששר החינוך קורא בעצמו את הבלוג שלי בו הצעתי להפוך את המערכת לממוקדת מטרה ולא ממוקדת משאב.(ראה את הפרסום על מערכת החינוך בקפה )

או כפי שכתבתי "...השיטה המתבקשת לפיכך הינה קצת שונה מהשיטה הקיימת כיום במיוחד לנוכח ביטול ההוצאות המיותרות על תקורות שאינן מקדמות את המערכת בכללותה. מדובר למעשה על הפיכת בית הספר למערכת למידה משולבת  פעילות כדלקמן:

מרכז לימודים משולב – זהו מרכז בו תמצא מערכת ההדרכה בהתאם לתוכנית הלימודים.  מרכז ההערכה של תלמידים (מבחנים) ומורים תורנים למקצועות שונים למתן סיוע אד-הוק ו-ONLINE לתלמידים.

מערכת ההדרכה - מערכת ההדרכה מורכבת  משרתי מחשב בהם מאוחסנים מערכי הלימודים (שיעורים) בהתאם לתוכנית ולפי חלוקה רציונאלית של שנות הלימוד.

מרכז הערכה – שרתי מחשב המאחסנים בתוכם את המבחנים כולל מערכת הזיהוי ומתן ציונים לתלמידים העוברים את המבחנים.

מרכז מורים – זהו מערך של מורים  ONLINE אשר מעניקים בהתאם למקצוע הנבחר,  סיוע (ברמה של שיעור פרטי) לתלמיד בהתאם לרמתו ולמיקומו בחומר הנלמד.

גם השיטה  המוצעת פשוטה אף היא כאשר כל תלמידי ישראל מגיל בית ספר ועד לתיכון, יהיו מחוברים למרכזי הלימודים המשולבים (מ.ל.מ) בעזרת מחשב וקו אינטרנט שמסופק ע"י מערכת החינוך המקומית ובמימון משרד החינוך.  התלמידים מתחילים במסעם הלימודי החל משנה  ראשונה של כיתה א' וכלה בגמר מבחני הבגרות שלהם.  כאשר פרק הזמן העובר משנה לשנה אינו משמעותי והוא תלוי אך ורק בהישגי התלמיד בלבד. ...

למעשה כוח השכנוע היחיד של השיטה הזו, אשר מהווה הצעה שנייה שלי בתחום, (כאשר הצעה הראשונה הייתה קצת יותר רצינית במהותה וקראה לפרק את משרד החינוך לגמרי ולחסוך את כל עלויות התקורה הנגרמות כתוצאה מהצורך "לנהל" כביכול את המערכת המסורבלת של החינוך...) הייה דווקא החיסכון המשמעותי בעלויות הישירות. (בשיטה השנייה החיסכון היה בעלויות העקיפות).

כאמור, רפורמה כזו של מחשוב  מערכת החינוך מהווה ברכה אולם לצערי, תהיה זו ברכה לבטחה. כמובן כל האופטימיים יאמרו כי אנוכי פסימי מטבעי, רואה שחורות מוקדם מידי. אולם, לצערי כאחד שמכיר כיצד מתנהלות מערכות כאלו, אוכל להיות פסימי בהחלט.

לצערי, מידת הפסימיות שלי תהיה דווקא בביצוע בפועל במיוחד כל הקשור לניהול הקלוקל של מדיניות הדימוי הלא מהותי של המהות האימפוטנטית של מדינה שלמה.. מהווה את אחד הכישלונות הגדולים של מערכת הישראלית בכללותה...

אין כאן כל כוונה להאשים באורח בלעדי את מערכת החינוך שלא השכילה להחדיר ערכים ונורמות מהותיים... אלא דווקא ביכולת הביצוע המוכתב כתוצאה ממדיניות תקציבית נתונה.

כלומר, כדי לבצע פעולה ברמה כל שהיא במערכת הציבורית, יש צורך לפרסם מכרז. פרסום מכרז מותנה כמובן בהיקף ההוצאה הנחוצה. אולם, מותנה במיוחד בהגדרה נכונה של הצרכים. נשאלת השאלה הראשונית מי מגדיר את הצרכים?

הגדרת הצרכים צריכה להיות מהותית כדי להנחות את המציעים על מה המהומה. כדי להבין מה נחוץ ונדרש ומהם המשתנים המתומחרים מול כאלו שצריכים להינתן בחינם.

הבעיה הבאה אינה מתייחסת אלא לשילוב של קריטריונים לבחירה. הינו, מי הבוחר ומהם הקריטריונים לבחירה. כאחד שפעל בנושא מכרזים, הייתי מציע (מבלי להרחיב את היריעה מדוע), לפרסם מראש בכתב המכרז את כל הקריטריונים לבחירה. כאשר המציע יוכל בעצמו לבדוק מהם הסיכויים שלו להתקבל.

הדבר הזה מסייע הן למקבל והן למתקבל – הינו, הן למפרסם המכרז והן למציע. כך, בסופו של המרוץ יוותרו תמיד מספר מציעים הנמצאים באותו הקו, על אותו ציון. כך, מה שנותר לבוחרים זה להפעיל קריטריון אחרון (שאף הוא ידוע מראש).

לבסוף יפורסמו כלל ההצעות עם שמות המציעים ואת מכלול ההצעה. כך, ההצעה הזוכה  שתפורסם תהיה נופלת ברציונל הבחירה הרלוונטי של כלל הציבור. מבחינה זו, לא יכולה להיות כלל בעיה בבחירה של הצעות מכרז. אלא, נהפוך הוא נוכל למצוא את ההצעה הטובה ביותר האפשרית.

מכאן כאמור זוהי הבעיה הגדולה של הביצוע הממשלתי. בעיקרון בהעדר שיטה טובה יותר לבחירה ולמכרזים. כמו גם החשד לחשש, לפחות כפי שעולה מעת לעת באמצעי התקשורת,  על הטיה ובעיות אחרות במכרזים. בנוסף כלל תהליך הבחירה נעשה על ידי בני אדם שעשויים לטעות או להעדיף העדפות משיקולים שונים. מביאים אותי לידי פסימיות בביצוע בפועל של התוכנית. כל שנותר לי לקוות זה  כי נוכל לבסוף להשכיל ולהגיע למערכת חינוך טובה יותר מהקיימת כיום.