תמיד שזוגות משדכים זה הכי נורא...כי אז הם מקווים, עוקבים ומצפים לאותה אהבה שתפרח מאותו שידוך מושלם שהם יצרו ומי יודע אם אוספים מושבים בגן עדן או שבאמת חשבו לעומק לפני השילוב שלנו, השניים. בכל אופן, אותה דנה מוסרת לי שם ומספר, מרעיפה מחמאות ורשמים על מר בחור שבכלל לומד עם רון..והיא בעצם לא מכירה אותו כל כך טוב. אבל יש לה תחושה!
אותו בחור מיועד מקבל את הפרטים שלי ומרים צלצול השיחה מתחילה במבוכה, מעט ביישנות. ואז התחקיר הרגיל-מי, מה, מאיפה, לומדת, עובדת, מערכות יחסים קודמות וכו'. במהלך השיחה עלינו על כמה מכנים משותפים, פתאום הוא זורק לעברי כמה מילים לא ברורות "בופה או הגשה לשולחן?!", הוא שואל...ואני, מה? בופה? על מה אתה מדבר, "בחתונה שלנו" הוא עונה, אני צחקתי. השיחה המשיכה והבחור מתאר לי איפה הוא רואה את עצמו בעוד כמה שנים. מספר שכבר קנה דירה ברמת גן, שיפץ אותה, לקח משכנתא ועכשיו כל מה שנשאר זה למצוא את המלאך שלו. "מלאך, אני?" לא התחשק לי באותו יום להכנס לתפקיד של מלאך ומיד בעטתי ברגליים ובידיים בעודו מכניס אותי כבובה לבית הבובות שלו ברמת גן.
הבחור ממש בנה תסריט מושלם איך מתאים לו שהיא תהיה ושברו-ר-ר-ר-ר שהיא תסכים לגור איתו באותה דירה, גם החליט כבר איך היא תהיה ואיך תתאים לו מבחינות אחרות וכמובן גם הגיע לבופה..."מקווה להתחתן תוך שנה". אני שבתוך ליבי כבר מתה להכיר להתחתן, מיד הצהרתי שלא רואה את עצמי מתחתנת כל כך מהר ושזה לא התסריט שלי.
הרי זוגיות, החלטות והכרעות צריכות לגדול ולצמוח מתוך הביחד, מתוך החלטה והתאמה משותפת ולא מתוך תוכנית קודמת.
עוד שידוך שלא הצליח, עוד בופה שלא ימומש(או הגשה לשולחן..עוד לא החלטתי...:) |