אל תשאלו מה קרה לי?

 אני כבר לא מסוגלת יותר עם המחשב הזה .

נמאס לי להלאות אתכם בבכיותיי.

 אני לא תוספת כלום . ממש סתומה.

 אתמול הגיעו בנותיי הגדולות,

 החליטו לעזור לי. 

 הכל נרשם  ועודכן,

 אני לא מצליחה לתפוס כלום.

 הסתבך לי הכל בראש.

 חשבתי על מה אכתוב לכם היום.

 אחריי התחנפויותי רבות  "למהנדס"(בעלי),

 מתיישב הבעל, ומעדכן מה שצריך פה.

 ואילו אני ממשיכה הלאה בעליה.

מאד בא לי לספר לכם על ה"סימופניה שלא נגמרה"

 בשעה 24.00 כיביתי את האורות בבית

הלכתי לחדר השינה  ל י ש ו ן .

 הבעל  ישן  ואני לא הצלחתי להירדם .

 מחשבותיי היו על היום מה אכתוב ומה אספר.

ניסיתי להירדם בחיי שניסיתי,

 אבל פתאום שמעתי את החצוצרה מחצצרת מימיני.

 הסתובבתי אליו והכנסתי לו בעיטה קטנה באמת לא כואבת והוא הפסיק.

אבל מיד לאחר מכן

 המסור, כולל הטרומבון, התחילו אף הם.

 שלא תחשבו שנכנסתי עם כמה גברים למיטה.

אני כבר בגיל המעבר אתן יודעות הנשים . גיל הבלות וכל זה עם גליי החום וכל החרא הזה.

התרוממתי לעבר הטרומבון,

 זה היה הכלב שלי (שאותו אתם רואים בתמונה ),

 מנסר , מנסר ומשמיע מן פוף פוף.

 ניסיתי להכניס  לו בעיטה קטנה

אבל הממזר היה רחוק ממני, בצד הרחוק של הרגליים.

ניסיתי להקים את עצמי על הצד כדיי לא לקום לגמרי

 ואז החתולה ששכבה על הכלב התחילה גם היא בנחירה קטנה.

 אבל לה לא הכנסתי בעיטה, כי היא שכבה על הכלב (כמו בתמונה) ומשום שהיא יותר קטנה. חזרתי לצד ניסיתי להירדם שוב.

הבטתי בשעון השעה 5.00.

 מה יהיה ,

אני לא ארדם היום? אמרתי בקול רם

בכוונה כדי שישמעו והתעוררו גם הם.,

כי מגיע להם, גם לא לישון.

 אבל רחמנות מילאה את ליבי,

 המשכתי לשכב בשקט ולבעוט פעם בבעלי, ופעם בחיות עד שהגיע הבקר.