הורים רבים פונים לייעוץ הורי עם הטענה שהחברים של המתבגר/ת מהווים השפעה שלילית על הילד.

שתי משמעויות מקופלות באמירה הזו:

האחת, אנחנו מניחים שהילד שלנו מושלם ואם לא הייתה לו "השפעה שלילית" היה בוודאי מתנהג אחרת לגמרי, כפי שאנחנו מצפים, כמו "ילד טוב".

וההנחה השנייה היא שהאחריות למעשיו של הילד שלנו נמצאת אצל מישהו אחר- במקרה זה החברים.

שתי ההנחות מגלמות אתגר הורי שצריכים להתגבר עליו, וזאת למה?

כי ההנחות האלו שלובות זו בזו ומהוות את הכר המושלם להסרת אחריות.

דיברנו בפוסטים הקודמים על המשמעות של בניית זהות בגיל ההתבגרות. ההבנה הנובעת מתוך ההנחה שאני "מושפע/ת" לגבי הזהות שלי היא הנחה קשה- אני כמתבגר/ת לומד/ת שאני לא יודע להחליט בשביל עצמי, שמישהו אחר מקבל בשבילי את ההחלטות, שהקושי שלי להתנהל מול החברים שלי, מבלי להכנע ללחץ חברתי הוא קושי פנימי אינהרנטי, חלק בלתי נפרד מהזהות שלי.

בנוסף, מקופלת פה למידה על אחריות- אם אני נתון/ה להשפעה, הרי שאני לא אחראית. וכשאני לא אחראית, אני גם לא צריך/ה לשלם את המחיר של תוצאות מעשיי.

לכן אני יכול/ה לשכוח להכין שיעורים או לשכוח להתכונן למבחן, לכן אני יכול/ה להתנהג בונדליזם, באלימות ובשלל התנהגויות לא מכבדות אחרות כלפי אחרים, כי הרי במילא "זה החברים שלי אשמים, הם גררו אותי..." .

מה אני מציעה?

כהורים, למדו את הילדים שלכם לקחת אחריות על המעשים שלהם. הם צריכים להבין שיש להם אחריות לכל מה שהם עושים, גם אם החברים אמרו/ עשו/ ביקשו.

ומכאן, תנו להם לבחור את חבריהם, מתוך האמונה שהם אחראים על מעשיהם. אם אתם רואים מערכת יחסים בעייתית, פתחו דיאלוג עם המתבגר/ת. מה אתם רואים? מה הם רואים? ממה נובע הפער?.

ולסיום אוסיף- שהקשר בין אחריות לגבולות הוא קשר הדוק ובל ינתק. ומכאן, הורה המתקשה בשימת גבולות, חשוב שיבדוק מה קורה עם האחריות אצלו בבית.

עוד על כך בפוסט הבא שכבר מתבשל:)

תודה שקראתם!
אלה.