עמדה בודדה, במרכז האולם מוקפת באורחים המתחילים לזרום לאיטם. שמלתה הלבנה, בהירה אך במעט מחוורונה שהשתלט עליה ככל שנקפו הדקות. פניהם של הוריה לא בשרו טובות עם כל שיחת טלפון שסיימו, והמחשבות בראשה לא הפסיקו מלזרום לכיוונים הקשים ביותר. נעלם. לא בבית, לא בבתי חולים, לא חברים. נעלם. עם כל דקה שעוברת, היא מרגישה שהיא נמצאת במקום הלא הנכון. הוא בוודאי אי שם, מוטל בצידי הדרך, בדרכו אליה, ליום הגדול של חייה, של חייהם, והיא כאן, בלבן, מוקפת בפנים מחייכות, בפיות מתלחששים, במבטים שהחיוך שהיה בהם החליף את מקומו לדאגה, למבוכה, לחרושת שמועות. דיילת הקרקע חייכה אליו. הוא ניסה לשלוח חיוך בחזרה, אבל מחשבותיו נדדו למקום אחר. עוד מעט הוא אמור להיות איתה. לא כאן. במקום אחר. ובכל זאת הוא כאן בדרך לטיסה שתרחיק אותו מכל ההתרחשויות שהוא אמור היה להיות חלק מרכזי בהן. כיבה את מכשיר הטלפון והוציא את הסוללה, עובר את השביל הארוך לכיוון שער העליה למטוס. היא עוד מעט תתחיל להביט בעצבנות בשעון שלה, תנסה לחייג אליו, תכעס בתחילה, אחר כך תדאג. בסוף היא תבין. שכנע את עצמו. האורחים התפזרו. המשפחה והחברים הקרובים נשארו איתה כדי לתמוך. חלקם עוד מנסה לחשוב על כל המקומות בהם יכול היה להיות. היא מביטה על כולם, מבעד למסך הדמעות שזולגות כך מעצמן, רואה לא רואה אותם, והדבר היחידי שהיא חפצה בו הוא לדעת. לא משנה מה. העיקר לדעת. לא זכרה מתי לקחו אותה לרכב. מי נהג אותה לביתם, מי הסיר ממנה את השמלה, שהיתה מוטלת כנשל חסר חיים על הספה בסלון. רצתה רק לדעת. לברוח מהסיוט ולדעת. אולי הבוקר יביא איתו חדשות. רחש המנועים המונוטוני הרדים אותו. הבטיח לעצמו לסגור את כל שנשאר פתוח בהקדם האפשרי. הסרט במסך הקטן מולו ריצד, ונדמה היה לו לפני שנרדם, שמן המסך יצאה אליו היא. לרגע פקח את עיניו לרווחה, אבל כשגילה שהזה, עצם אותן שוב. טיסה ארוכה עוד עומדת לפניו. במטבחם הקטן בבוקר, נאחזה בזכרונות חייהם. הכירו במקרה. על חוף הים. באותו ערב, התקשרה לחברתה הטובה, ובישרה לה שמצאה. כן. היו לפניו. כן הם רק נפגשו. אבל היא יודעת. ואל תשאלו אותה איך. היא יודעת. התקשר לחבר הטוב שלו. לא הוא לא יוכל להגיע היום. הכיר מישהי. די נחמדה. נראית זיון טוב, אז הוא זורם איתה בינתיים. ידברו מחר. היה לה ערב קסום. ככל שעברו השעות, ידעה יותר ויותר, שאכן, התחושה המיידית שלה לא הכזיבה. הוא האחד. בסוף הערב, הרגישה שהיא יודעת עליו כל כך הרבה דברים. שמחה על גילוי הלב שלו, והחליטה, לראשונה בחייה, לשבור את המסורת שלה ולהיכנס למיטה בערב הראשון. "היה אחלה" דיווח לחבר שלו. סיפר איך הערב התארך, קצת יתר על המידה עם כל הדיבורים שלה, עם מנת הדיבורים שלו שהיה חייב לספק, ואיך בסוף הכל היה כדאי. "הזיון של המאה, אחי". אמר וסיים. בחודשים הבאים היא חיה על ענן. החברות מסביב פירגנו, הם לא נפרדו לרגע והוא הרעיף עליה מכל טוב. מתנות, אהבה, והרבה חיבוק וחום. היא בתמורה נתנה לו הכל. הפילה את כל מנגנוני ההגנה שלה והתמסרה. היה קופץ לחבר שלו לפחות פעם בשבוע. היה חייב להשתחרר ממנה, מהחנק שהרגיש. כן כיף לו איתה, והוא חושב שיש שם אהבה. בינתיים זה אחלה. סידור קבוע, אוכל טוב. זורם. זכרה לפרטי פרטים את היום בו החליטו להתחתן. את האהבה שהתפרצה ממנה באותו רגע, את האושר העילאי שהציף אותה. כל מה שחלמה, כל מה שקיוותה לו קורה לה עכשיו. לא לאחרות. לה ורק לה. לא היה בטוח איך התגלגלו העניינים ואיך עלה נושא החתונה. יש לו כל כך הרבה עוד להספיק. יש לו עוד כל כך הרבה בחורות לעבור. איך נסחף לכל העסק הזה. איך אמר כן כשהתכוון לא. מרגע שהחליטו, נתפרדו דרכיהם, לראשונה מאז הכירו. היא באה מאהבה. הוא פעל על אוטומט. מוחמא מהפרגון, עושה את מה שצריך. יחד תכננו, יחד הזמינו, יחד הפיקו. היא באהבה אין קץ. הוא בכבלי האוכל הטוב והזיון המשובח. ביקשה שאת היומיים לפני החתונה יעשו בנפרד. הוא חזר לדירתו, נותן לה את הזמן שהיתה צריכה, לדבר איתו בטלפון, להתגעגע, בזמן שהוא מחשב את קיצו לאחור. יומיים בלעדיו. חשבה שהיא משתגעת מהגעגועים. מריחו שחסר לה, ממגע גופו המגונן. יומיים בלעדיה. טבעת החנק הוסרה. לבינתיים. חש שוב שאת שהיה חסר לו ביותר. נשם את החופש מלוא ריאותיו. קבעה עם חברות לארוחת בוקר. נכנס לסוכן הנסיעות שלו. צחקה כמו שכבר שנים לא צחקה, נהנית משיחת הבנות המשוחררת. בחר יעד. רחוק. שלף את כרטיס האשראי שלו. מארוחת הבוקר עברו יחד לספא. צריך להנות מכל רגע, אמרה לה חברתה. ממחר את אישה נשואה. יצא מהסוכן עם הכרטיס בכיסו, מארגן את לוח הזמנים עד לנסיעה. דיברה איתו בערב. דיבר איתה. נפרדו עד מחר, עד ליום הגדול. ההתרגשות לא אפשרה לה להירדם. הסתובב במיטתו עד השעות הקטנות. הבוקר האיר לה פנים בדרך למספרה. מצמץ בעיניו כשירד עם הפח. נכנסה למונית עם חברתה. מתרגשת. מתוחה. נכנס למונית לבד. |