ילדים עם צרכים מיוחדים זקוקים לכל מה שילד רגיל זקוק לו ועוד קצת (או הרבה).

למה זקוק ילד?

ילד זקוק לביטחון פיסי, למזון, לחינוך, להצבת גבולות, לתהליך של חיקוי ולמידה מאיתנו ההורים  , לתמיכה נפשית ופיסית, לחום ולידיעה כי הוא נאהב בכל מקרה ובכל מצב.

כאשר תנאים אלו , רובם ככולם מתמלאים, ניתן לומר כי ילדינו מקבל את "סל המוצרים" ההורי הנחוץ לגדילתו והתפתחותו התקנים.

למה זקוק ילד עם צרכים מיוחדים?

ילד עם צרכים מיוחדים זקוק בדיוק לכל מה שזקוק לו ילד רגיל ועוד קצת.

הקצת הזה (או הרבה מזה) הוא לעיתים ההבדל המאוד משמעותי בין ילד אשר יתקדם באופן הדרגתי ומכוון למקום הגבוה ביותר ביכולת התפקודית שלו לבין ילד שמעולם לא נדע מה הפוטנציאל הגלום בו.

לא אחת , אני שומעת במסגרות להורים לילדים עם צרכים מיוחדים משפטים כגון:  " עובדים איתו כל היום בגן המיוחד ובכתה המיוחדת וזה מספיק" , "אין לי כוח בערב כשאני חוזרת מאוחר מהמשרד לעשות שום דבר " , " הוא לא מסוגל לעשות כלום מעבר למה שאנשי המקצוע קבעו בשבילו" וכן הלאה וכן הלאה.

האם עצם הבחירה להיות הורה קרייריסטי מבטלת באחת את הנתינה ההורית לילד המיוחד ?

האם שהייה עד השעות המאוחרות של היום במקום העבודה היא בריחה (מודעת או שלא מודעת) מהתמודדות עם צרכיו של הילד המיוחד בבית?

לטעמי, ומתוך נסיון רב שנים, על כל הורה לבדוק את עצמו מול המציאות ההורית שלו.

ילדים עם צרכים מיוחדים זקוקים לסיוע רב ולתמיכה אין סופית כל אחד בפעולות להן הוא נדרש שוב ושוב ושוב על מנת לעשות צעד אחד קטן קדימה.

נדרשת אמונה חזקה, אופטימיות והרבה אומץ לעשייה. הורה קרייריסטי משקיע על פי רוב את כולו בעשייה מקצועית וכשהוא מגיע מאוחר בערב הבייתה הוא  קורס מעייפות. עיתון , מקלחת ונעלי בית הם פתרון קוסם. אבל אז צריך להתחיל במשרה השנייה.

לטעמי- ניתן לשלב בין השניים  כל עוד אין הישיבה במשרד מהווה סוג של התעלמות ובריחה. יש שירותים אותם ניתן לרכוש תמורת כסף. סייעת, פיזיותראפיסטית שרק סיימה לימודיה, סטודנט לפסיכולוגיה וכן הלאה.

יחד עם זאת חשוב שהמאמץ יהיה משולב. ילד עם צרכים מיוחדים חשוב שיראה כי הוריו מתאמצים בשבילו. מבצעים יחד איתו את הנדרש. הדבר מפתח קשר הורי חזק יותר ומעצים את העבודה המשותפת.

כשהחלטתי לפני שנים לטפל בבעיית האלימות של בני ואחד הכלים היה שימוש בשק אגרוף- שנינו התאגרפנו. לא חוכמה בעיני לבקש מהילד לעשות ולהתאמץ ואני כהורה אשב מהצד ואתבונן. ילדי ראה כמה אני מזיעה ומתאמצת. המטרה היא משותפת. התוצאה- בהתאם.

אז הורים קרייריסטים- מה עם 2 אחר צהריים בשבוע לסיוע לילד (ולהיות שם באמת בכל מובן אפשרי) ומה עם סופי שבוע? .

האיכות קובעת . בהחלט קובעת. אבל אי אפשר לזלזל בכמות.

 ילד זקוק להרבה תמיכה ובטחון עצמי ביכולות שלו. להאמין שהוריו יודעים מה הם עושים בשבילו. אף איש מקצוע, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להקנות תחושה זו לילד שאינו שלו.

להורים תפקיד קריטי במאמץ המשותף.

כשבני נולד, אף אחד לא נתן לו סיכוי לחיות. היום הוא חייל המשרת בצה"ל וחיי חיי שגרה.

הייתי שם בשבילו כל  העת, בד בבד עם העיסוק המקצועי שלי. ולמה? כי האמנתי בחשיבות ההורות שלי ובכוח הטמון בקשר המיוחד של הורה ילד.

נפלא ורצוי לייצר קריירה ולהתפתח כאדם. אסור להזניח כתוצאה מכך את הצורך בנתינה נוספת ומאומצת לילד עם צרכים מיוחדים. לעולם לא נדע למה ילדנו יוכל להגיע אם לא נהיה שם בשבילו.