אני יושב בקרן הרחוב, רגלי השמוטות מונחות על דוושות הכסא ומתיימר לנהוג במכוניתי.אני, שלמה, מלך הייתי בירושלים, ועתה הפכתי עני ואביון כי ירדתי מנכסיי הפיזיים. כך אני ממלמל וממלמל,וממשיך למלמל...
כל העולם ואשתו העוברים לידי ברחוב ההומה מרעיפים מבטי רחמים, זלזול או תמיהה. מה לזה הזנוח בזה ולנו? אפילו עניי העיר זוקפים גוום למראיי, כאומרים : אפילו אנו, העניים ממעש ומהון, עולים עליו עשרת מונים. רק אתמול עוד הייתי עלם נמרץ, צעיר ויפה, והעולם כולו סגד לי. היום, איש לא מביט לעברי ואני זועק ללא קול: זה אני. אותו אני של אתמול. מלך הייתי בירושלים, והיום איש לא מאמין לי...מדוע?...
גברת עוברת עם ילדתה בת השמונה לערך, והיא נעצרת כברת מה ממני ומפשפשת בארנקה. בתה הקטנה המנחשת את כוונתה לוחשת לה: "אמא, הוא לא מקבץ נדבות. תסתכלי על הבגדים. חדשים לגמרי ונקיים." האם שולחת מבט ומהנהנת :"את צודקת". מוציאה את ידה מהארנק והשתיים ממשיכות קדימה.
לפתע מתקרב אלי אחד, לבוש קרעים, זקנו מדובלל ועיניו כבויות, ומחזיק בידו הרועדת קערית ובה מספר מטבעות מקשקשות. שפתיו ממלמלות את המנטרה המקובלת על ידי עדת הקבצנים המתחילה ב"יהודים רחמנים" וכיוצא בזה. וכך אנו יושבים, שני מלכים עזובים על המדרכה בקרן הרחוב, כשמדי פעם נשמע צלצול מטבע הנופל לקערית.
משהשמש מתחילה קופחת על ראשנו, מתרומם הקבצן מקיפאונו, פונה אלי ושואל בקול מעשי המפתיע אותי: "אדחוף אותך? לאן?"המעשה הבלתי צפוי מאיץ בי לענות בתמציתיות קצת יותר מפורטת: "לא רחוק מכאן. הפיליפינית הלכה להסדיר כמה עניינים." לא היה לי נעים לומר לו שהקרויה בפי פיליפינית היא בעצם קרובת משפחה שהובילה אותי לבקשתי ומרצוני המלא, לקרן הרחוב, בהנחה שאחזיק מעמד מספר שעות עד שתחזור מעבודתה לקחתני.
בעודו דוחף אותי הוא מפליט: " יש לך בוודאי טרנזיסטור נוסף, בעוד שעה ישנה הרצאה מעניינת על תורת הקוואנטים...אם תואיל להשאיל לי, אשמע זאת בחדר המדרגות", והוסיף "ובשקט רב". ולא הועילו כל הפצרותיי... |