פריחת חרוב זכרית.
חרציות
כלניות.
שריקת הרוח
סוער בחוץ ,למרות העננים מידי פעם שמש צהריים מאירה בחיוך את הרחוב הריק, ממש חורף קר הבריות ממהרות כל אחד עטוף במעיל עבה של מחשבות.
בלילה התעטפתי היטב מפני הקרה והמחשבות. אזני הקשיבו לרחשי הלילה והגשם, הרגשתי כאילו אני טובלת באגמים גדולים של עצב נסחפתי עם הזרם למקומות רחוקים תריסי עיני מוגפים אגרוף קפוץ ליבי. מצמידה שתי אצבעות לאף וסוגרת לוקחת נשימה ארוכה וצוללת.
ב.
מבעד לחלון אני רואה איך המגדל של יפו מתמסמס לאט אל תוך ים מעולף צהריים, וערפילי החום הזכירו לי שפסענו פעם בנוף שונה , בשעת בין ערביים, הערב ,ליטף באצבעות ענוגות מבושם שדה ברקנים סבי ראש. ונדמה היה שחוט לבן של חסד , אשר היה משוך בינינו,מקיף את כל הנוף. כמה מיוחד הוא ריח הפריחה של האיזדרכת אמרת.
ג. השדה כבר לא קיים.
ד.
היו שם עצי חרוב שבעי שנים, עקומי גזע ירוק כהה מנוקב בתרמילים. צהוב זרח מתוך הסביונים, ואת סבך חרציות לוהבות, חציתי בריצה, ושמלתי היתה מופשלת מעל למותני, שיכורה הייתי מבושם השיטה , ובין רגלי דם כלניות
ואין סוף פרגים רוטטים על ליבם השחור.
לא פעם עליתי בלהבת הצבעוני הכתום נגעתי ברום.
ה.
היה זה שדה שהכסיף בקיץ מהוד חודם של קוצים ובחורף שב להיות מקום לכל אפשרויות הירוק וההבטחה.
איך דיליט אחד מחק הכל העלים את ממלכת הצפע והנמלים הפך שדה נדלן והחברות נדדה לאן?
תודה לכל קוראי הנאמנים תודה למגיבים שמעודדים. סוף שבוע חמימממיייםם.
|
