| השמחה של עובדות "מוליתן" והבושה... שלנו! כבר חודשים שהעיתונים "חגגו" על הדרמה סביב מפעל החוטים "מוליתן" וסוף סוף יכלו לבשר לנו השבוע, בכפולות עמודים ותמונות אושר אותנטיות של הפועלות שם – על ההסדר שהושג, כנראה.ואני שואל את עצמי מה קרה לנו, איזה עור עבה גידלנו, עור שאפילו קרנף היה מייחל לו. מהיכן האטימות הזו של מנהיגינו וגם שלנו – לנוכח סיפור כזה, שכל מחיר פתרונו היה 2 מיליון ₪ בלבד!איך זה שאני, אתם, כולנו – לא יוצאים להפגין כנגד התהליך האכזרי של העברת עוד ועוד פסי ייצור לסין, כאשר הממשלה עצמה מעדיפה לקנות שם מאשר בארץ!ואל תגידו לי שזה מחיר ההתייעלות הכלכלית, כי כל ילד כבר מבין שהעלות הסופית גם במושגים כלכליים של ההרס הזה, תוצאותיו בעלויות תשלומי רווחה ודמי אבטלה וכל היתר – תהיה גבוהה יותר.ומה עם הערכים? ומה עם חיוך האושר על פני הפועלות שכל כך שמחו לחזור לעבוד בשכר מינימום, ליד נולים רועשים שהיו מוציאים אותי ואתכם מדעתנו, תוך שעתיים...מדינת ישראל חוקקה חוק יפה, החל על רשויות מקומיות, לפיו אם במכרז כלשהו לרכישת ציוד או שירותים, יש מציע מקומי מול מציע מעיר אחרת – רשאית הרשות המקומית להעדיף את תושב המקום, גם אם הוא דורש עד 5 אחוז יותר!חוק יפה והגיוני. חבל רק שהממשלה יודעת לחוקק לאחרים ולא לעצמה. כי מה נפשך, אם ניתן וצריך להעדיף תושב מקומי בזכות הארנונה שהוא משלם לעיר בה עסקו נמצא, על אחת כמה וכמה שצריך להעדיף, גם בפער של עשרות אחוזים, יצרנים מקומיים המשלמים פי כמה וכמה מיסים למדינה, הם ועובדיהם. |