אני יושב בעוד איזה ראיון אצל עוד איזה מנהל לעוד איזו משרה. "לצערי, אני לא אוכל להבטיח לך כאן עבודה נוצצת. יש הרבה מאוד עבודה אפורה ולא פעם אפילו די מתסכלת" כן, אני מהנהן בראשי ועוטה עלי את המבט של "קטן עלי, עבודות שאתה עוד לא מכיר אני כבר שכחתי".

"מדובר יחסית בהרבה שעות עבודה, שלא תמיד מקבלים עליהם תמורה..." אני מהנהן בהסכמה.

"יש צורך לעמוד בלחצים לא פשוטים..." אין בעיה, מלחיץ אותי שאין לחצים.

"תאלץ להתמודד עם אנשים לא קלים..." אני מאשר לו שידוע לי.

"וכל זאת בתנאים שלא כולם יכולים לעמוד בהם..." אני נותן מבט מרגיע של "מי צריך תנאים?!"

מתחת לארשת הקולית שלי מתרוצצות המחשבות: האם הוא רק מנסה להפחיד אותי או שזה באמת המצב כאן? ואם הוא מגזים, האם זה בגלל שהוא מחפש עובדים קשוחים או שהוא סתם נצלן או שבעצם זה לא סותר זה את זה. אני מחליט לחשוב חיובי. האיש הטוב הזה רוצה שאחרי שאתחיל לעבוד אצלו אני אופתע לטובה כל יום מחדש, מהתנאים הנהדרים, מהאנשים, מהשעות הנוחות ומהעבודה המרתקת.

"עכשיו בוא נעבור אליך" הוא קוטע את רצף ההפחדות "שכנע אותי, למה אני צריך לקחת דווקא אותך?" אחרי חצי שעה שהוא משכנע אותי למה לא כדאי לי להיות מועסק אצלו, הוא מצפה ממני לשכנע אותו למה כן כדאי לו להעסיק אותי? מה זה, אין הדדיות?!

אני לוקח אוויר ומתחיל. "תשמע, לצערי, אני לא אוכל להבטיח לך כאן עובד נוצץ, אני עובד די אפרורי ולא פעם אפילו די מתסכל". הוא מהנהן בראשו. "אני עובד יחסית מעט שעות ולא תמיד נותן תמורה..." הוא מחייך במבוכה. "... וכל זאת, תוך שאני דורש תנאים שלא כולם יכולים לעמוד בהם...".

משתררת בנינו שתיקה, הוא מנסה לעכל את מה שאמרתי ולהיזכר מאיפה זה נשמע לו מוכר. מתחת לקרחת הנוצצת שלו אני שומע את המחשבות שלו מתרוצצות: האם הוא רק מנסה להפחיד אותי או שככה הוא באמת? ואם הוא מגזים, האם זה בגלל שהוא מחפש עבודה נוחה או שהוא סתם נצלן או שבעצם זה לא סותר זה את זה.... הוא גומר לעכל, מחייך מושיט לי יד ואומר: "או קיי אנחנו פיטים, עכשיו בוא נספר זה לזה את האמת."