הציור הזה תולה מעל המיטה שלי כבר המון שנים, בדיוק מעל לראש.
אין בו כלום חוץ ממשטח גדול שאי אפשר לדעת אם הוא שדה או ים או תהום, ושמש מעבר לעצים באופק, שאי אפשר לדעת אם היא עומדת לזרוח או לשקוע. ושמים קודרים מאוד שאולי יתבהרו עוד מעט או שישחירו לגמרי.

הוא לא נורא גדול, הציור הזה. אולי עשרים ס"מ רוחבו ועשרים וחמישה גובהו, והוא היחיד שתולה אצלי על הקיר.
קיבלתי אותו במתנה ליום הולדת. שלושים ואחד או שלושים ושניים, אני לא זוכר במדוייק, זה כבר היה לפני הרבה שנים.
הכל היה אז אחרת. הזמנים, העיר, אנחנו.

באמצע אוקטובר ירדנו אל מאיר לסטודיו בפעם האחרונה. המחלה כבר עמדה אז בינו ובין העולם, אבל בתוך הסטודיו היה משהו מרגיע.
נשמתי עמוק ואמרתי שטוב להיות פתאום באיזו מציאות כל כך מוכרת.
מאיר הרים את היד ועשה תנועה עם האצבעות, כאילו הוא מפורר רגב אדמה בידו, "תרגיש", הוא אמר "האויר יבש. לא נפתחה כאן שפופרת צבע כבר שלושה חודשים", והוריד את היד והתיישב על כסא צמוד לקיר ואיזה זיק שתמיד היה שם, נעדר פתאום מעיניו.

‫---‬

בגב של הציור הזה מאיר כתב לי ברכת יום הולדת.
בעברית, אבל בפונטיקה גרוזינית. כלומר המלים בעברית כתובות באותיות גרוזיניות.
"תמצא מישהו שיודע גם עברית וגם גרוזינית והוא יקריא לך אותה", אמר וצחק.
ואני עזבתי את זה ככה. לא חיפשתי אף אחד וגם כשהיה בנמצא מישהו כזה לא ביקשתי ממנו להקריא.
ועכשיו גם לא ארצה לדעת יותר אף פעם. ככה יישאר בינינו תמיד משהו פתוח.

‫---‬

מעולם, עד הבוקר, לא היה לי חבר מת. ממש חבר, ממש מת.
ועכשיו יש לי. ואני צריך שהות כדי להבין מה אני עושה עם המציאות הזו, החדשה, שהיא די מאיימת.

שבת שלום