אני מעט מסנגר על השטן, שכן כמרקסיסט אין בי יתר התלהבות לגונן על מערכי הכוח הישנים יותר ולטשטש את הכוחניות, את האפליה כנגד נשים ויתר מרעין בישין שנותרו באמונות הללו. אך המתקפה הספציפית כנגד הסתרת הגוף היא מתקפה, ולא פחות מכך, על הגוף עצמו. אומר זאת ראשית על דרך השלילה: בכסותה את הגוף ובהסתירה אותו, האנושות עטתה על מיניותה את האיסור הראשוני, הבראשיתי אם תרצו, של הבגד כאות קין על ההבחנה שבין ארוס וציוויליזציה.
לכאורה, תנועות השחרור המיני ההיסטוריות, עם שרידי התת-תרבות שעוד מבצבצים פה ושם גם במסיבות של חילופי זוגות, התערטלויות על שפת הים וכיוצא באלה, מסמנות את ההתענגות שבמעבר על החוק ומנציחות את חוק הלבוש. אבל חוק הלבוש, שהתאחד בינתיים עם הסחורה עצמה, מסתיר את הגוף כמותג מהלך ואיננו מופר עם שלטי הפרסומת המעורטלים. המיתוג של הגוף הוא הגורם לעיוותו הממשי, לסירוסו. השיח הענף בעניין נדמה כפורקן מילולי בעצמו, כמעט אוראלי.
ריטושה של התמונה המצולמת בידי גרפיקאים מיומנים לתוצר סופי "נקי" מעיוותים היא רק אחת מהדוגמאות של המשך האידיאולוגיה המינית המסרסת. החופש להציג מיניות פירושו החופש להציגה כבעלת פנים מגוונות, לא אחידות, בלתי נשלטות ע"י בעלי מקצוע הקובעים כיצד עליה להיראות ומה "נכון העונה ללבוש".
המתקפה כלפי הסתרת הגוף היא שיעבודו של הגוף ככלי ועשיית הפרטיות לשפחה מני רבות של התאווה לעשיית רווחים. במובן זה הנאצות החרדיות הקוראות לחשיפה זו "זנות" מוצדקות. ההבדל המשמעותי הוא שהזנות או הפורנוגרפיה אינן מסתירות את עצמן כעיסוק מהוגן למדי, "ראוי" מעיסוקים אחרים, ובמסגרת השוליים התחתונים של החברה עוד נותרו בהיצגים שלהם ביטויים לא מועטים של כאב. |