לא מה שאתם חושבים.

וגם לא עוד פוסט על השלג שלא היה היום בירושלים.

וגם אני לא ידעתי שיש מושג כזה, עד שלא ראיתי את הסרט "אמא חורגת". למעשה, אני עד היום לא בטוחה שבאמת קיים מושג כזה, או שהוא הומצא לצורך הסרט*.

אתמול חברה שלי הציעה לי לנסוע לראות את השלג שאמור היה לרדת היום בירושלים, ואני נזכרתי בפעם הראשונה בה נסעתי במיוחד לראות שלג בארץ. זה היה בשנה בה עברתי מירושלים לגוש דן. לפני כן, מן הסתם, לא היה צורך לנסוע.

התחזית בישרה על סופת שלגים אימתנית. הימים ימי תחילת פברואר, וימי סוף האהבה, אבל אנחנו לא רוצים לדעת. בלי לקרוא לילד החולה בשמו, אנחנו מנסים להעיר חיים בזוגיות באמצעים שקוראים עליהם ב"לאשה": לקחת חופש, לנסוע למקום רומנטי, בלה, בלה, בלה...

אמרו שיהיה שלג כבד, ואנחנו מתארגנים בספונטניות רומנטית לוהטת לכמה ימי חופש, ודוהרים לצפון הרחוק מאד, לצימר יקר מאד, על הר גבוה מאד. לבלות בילוי חורפי בבקתת עץ מול האח, אל מול השלג הרומנטי בחוץ.
ג'קוזי, כמובן שיש גם ג'קוזי. עם חלון לשלג.

במרוצת השנים והצימרים נוצרה אצלנו מסורת של "מציצות אפנדי" בג'קוזי. מסורת שהתחילה בפעם הראשונה שהיינו ביחד בצימר. בימי האביב ותחילת האהבה. "מציצת אפנדי" אינה אלא סצינה משעשעת שבה, לאחר שכשוך מענג במים, אהובי נהג להתיישב לו בנחת בפינת הג'קוזי ב"תנוחת אפנדי" מפושקת ונינוחה, ולקבל באהבה טיפול מלכותי. מבחינתי, הפוזה, הג'קוזי, וכל האוירה - הפכו את זה פשוט למתבקש. בחורה מפנקת שכמותי. במושב כחלילים, במצפה הילולים, בראש פינה, ובנווה דינה - בכל צימר וצימר חזר על עצמו הטקס לשמחתם של כל המשתתפים.

אני חושבת שהיינו 3 לילות בצימר המושלג ההוא. זה היה שיא בזמן שהייה בצימר. זה היה הצימר הכי יקר והכי מבודד שהיינו בו.

לא הזדיינו אפילו פעם אחת.

לא שיחקנו בשלג.

לא דיברנו על זה.

ויהי עוד לילה ויהי עוד בוקר - שעות אחרונות בצימר. שכשוך אחרון בג'קוזי לפני שנפרדים וחוזרים לאמבטיה של יום יום. על דלתות תודעתי מתדפקת ההכרה שאם לא הזדיינו אפילו בצימר אז משהו כנראה ממש לא בסדר. ששבירת מסורת היא אות אזהרה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. (שלא כמו העובדה, למשל, שכבר יותר מחודש לפני, בפעם האחרונה שהזדיינו, במלון באילת, אמרתי לו שזה היה חסר לי, כי זה היה אחרי אי-אילו שבועות רבים שלא עשינו את זה).

מסורת זו מסורת. תמיד חיבבתי טקסים.

אסור לשבור מסורת. היא דבק חברתי כמו גם זוגי.

האפנדי מתיישב. האשה מרימה את ראשה מן המים.

מסורת זו מסורת.
גם אם אין אחריה כלום. לא רבע מזמוז. לא שליחת יד לעבר. אפנדי אמיתי הפעם. של ממלכה מתפוררת.

מסורת זו מסורת. קיומה איפשר לי להתקיים תוך הדחקה עוד  ארבעה חודשים נוספים של קיום זוגי נטול סקס. עד שגורשתי מן הארמון.

חודשים על גבי חודשים לאחר מכן הזיכרון הזה שב והעביר בי רעד ותחושת בושה איומה. איך יכולתי להתעלם?! להחליק? לעוור את עצמי לדעת. הוא לא ניסה להשיב לי במחווה מלכותית משלו, וגם לא אמר על זה כלום, למרות שזה התבקש. היה בזה משהו  משפיל. והוא לא כזה. זו התנהגות כל-כך חריגה וכל-כך מכאיבה - והצלחתי להמשיך לשתוק גם על הכאב וגם על החריגות, וגם על הדפיקות ההולכות ומתגברות על דלתות התודעה.

מדרכה של מסורת להתנגד לשינויים.

זו הייתה מציצת השלג שלי.

_______________________________________________________________________________

*למעשה, אחרי המחקר הקטן שערכתי לצורך הפוסט - אני כבר יודעת. המושג חי וקיים ואף מופיע בויקיפדיה. התרגום הוא מציטוט שגוי אך נפוץ: "snow blow" כשהמושג המקורי המופיע בסרט, לפחות, הנו snowballing. והנה הציטוט:

"As for your pitiful knowledge of sex?  I'm not wasting my time with some loser who doesn't even know what snowballing is!"

ולכל התוהים: לא, אני ממש לא מחובבות הז'אנר.