| אושר כבר יותר משלוש שנים, שאני מבקרת את מרים בכל יום רביעי.אתמול הגעתי לחגוג איתה את יום הולדתה ה- 98.עיניה של מרים עצומות, ראשה מושפל, מיצחה מנוקד דם קרוש מגירוד העור המיובש. שערה הלבן, הדליל פרוע, ופסי הקרקפת הורודה משקיפים אלי מנומנמים כמוה.כפות ידיה, מבצבצות, גרומות, משורגות נימים כחולים וכתמי גיל חומים, מבצבצות משרוולי החלוק הכחול המרובב שאריות אוכל שלא הגיעו לפיה."לא טוב לי" היא לוחשת "ממש לא טוב"אני מציעה שאעזור לה לשכב במיטה ואני אשב לידה "לא. לא" היא פוקחת עיניה ומרימה ראשה "זה לא יפה. ככה לא מקבלים אורחים" וראשה נשמט אל חזה"זה בסדר" אני אומרת, תופסת בעדינות את גופה הצנום, עוזרת לה לקום ומוליכה אותה בזהירות למיטה"אנחנו יכולות לשוחח גם כך. אל תרגישי לא נוח בגללי. להפך, אני ארגיש טוב יותר אם תשכבי בנוחיות"אני מכסה אותה, גוררת את הכסא שלי קרוב למיטה, לוקחת את כף ידה בידי, גווי מורכן אליה וגבי מתמרד באנחת כאב"תסלחי לי בבקשה" היא לוחשת "אבל אני לא מסוגלת לפתוח את העיניים""זה בסדר" אני אומרת שוב ומנסה לחשוב על נושא שיחה שיעשה לה טוב"תחשבי על התקופה הכי יפה בחייך, בה היה לך הכי טוב" אני מציעהומרים שותקת"מכל שנות חייך" אני מנסה שוב "איזו תקופה הייתה המאושרת ביותר? מתי היה לך הכי טוב?""כשהייתי בת 14" היא לוחצת את כף ידי "עם החבר הראשון שלי, דניאל" היא אומרת בעיניים עצומות "זה היה בהכשרה שלי ב"שומר הצעיר" לפני העליה לארץ... כל כך אהבתיאותו...אבל זה לא היה כמו היום...אז היה מותר, הכי הרבה, רק ללחוץ ידיים, והזמן בו הלכתי עם דניאל יד ביד, הייתה התקופה הכי מאושרת בחיי""ספרי לי עוד" אני מבקשת, שמחה שהצלחתי לגאול אותה ולו לזמן קצר מהכאבים, מהפחדים על הסוף המתקרב, מחוסר האונים והייאוש, ולהסיטה לרגעים המאושרים ההם"אבל זה המשיך רק זמן קצר" היא ממשיכה "והוא התאהב במישהי אחרת, יפהפיה שניגנה על פסנתר... ובסופו של דבר הם התחתנו"וחבל לי על הסיום העצוב, וכבר אינני בטוחה שעשיתי לה טוב"זאת הייתה אהבה נפלאה" דועך קולה "אפלטונית. אהבה אמיתית" שומטת כף ידה מכף ידיונרדמתאני ממשיכה לשבת לידה, כף ידה בכף ידי, מקשיבה לנשימתה, מנסה לדמיין את הזקנה בגיל 14 עם דניאל בן ה- 15, ומשום מה אני מרגישה לחץ בחזה ודמעות עומדות בעיני.היא ממשיכה לישון בשלווה, ואני מוציאה בעדינות את כף ידי מכף ידה, לובשת את המעיל, לוקחת את התיק שלי והמטריה, לוחשת לעברה "מזל טוב ליום ההולדת", ויוצאת אל הרחוב הסואן. מסתכלת על שיטפון המכוניות בכביש, וניזכרת, שהיא סיפרה לי פעם על עבודתה הראשונה כחלוצה בארץ. היא עבדה בשמש עם טוריה בגן-הירק, והייתה מעמיסה סלי תותים ושאר ירקות משני צידיו של חמור, ורוכבת עליו לשוק למכירה.ואני תוהה, האם לשיר לעצמי "הו איפה, איפה הם, הימים ההם, עם הקוקו והסרפן"או פשוט לשמוח שאני בדרך למחשב ולטלויזיה ולמיקרוגל. |
"מוכר הסיפורים"
בתגובה על עוד על דיכאון
גיא פדה
בתגובה על פח הזבל שלי
דורית dor
בתגובה על נשברתי
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פוסט יפה ומעורר רגשות .
תבורכי על פועלך.
ולדעתי אכן צריך ורצוי לחזור לזמנים
שבהם באמת היה כבוד, ועזרה לא לשם
קבלה אלא לתת במלוא מובן המילה בלי לחשוב
מה ייצא לי מזה.
בתור מישהי שיש לה סבתא שחגגה 100 נראה לי שאין לי בעיה לחיות פחות:0)
הכל כואב הכל מתפרק ויוצא משליטה.
חוץ מהראש הצלול, היודע המבין זה שהפנים שכל מה שנותר לו זה זכרונות.
אני בטוחה שיש הרבה הערכה לבואך מה שהורג יותר מהגיל זה הבדידות.
הלוואי יהיו הרבה כמוך אין לך מושג כמה מ"הזקנים" כמהים למגע לחום אנושי לקול שזוכר.
מורידה את הכובע בפניך.
ST