לא עוד. הרהורים על בגידה בעצמנו, בזולתנו, באהבה ובחיים עצמם בעקבות הסרט החדש של דניאל אוטיי, אהבתיה
במשפחה שלכם לא מדברים על כלום. זה וולגרי. אסור לי לצעוק, אבל אם אני בוכה בשקט - זה בסדר.
(כמה קשה ככה, עם אנשים שלא מדברים. את אף פעם לא יודעת מה הם מרגישים. וכשקורה משהו, הכל נופל עלייך בבום, בהפתעה)
אתה חייב לתת לי ללכת.
(גם אם לא נתראה עוד לעולם)
העולם היה שייך לי. פחדתי כל כך.
(בצדק. טעות אחת - ואתה נופל לתהום)
השאלה היא אם מותר לנו לטעות.
(לא. בגלל שהטעויות שעשינו גורמות לכך שלעולם לא נוכל להאשים מישהו אחר בסבל שלנו)
אנסה לחיות בלעדיך. אני מקווה שאצליח.
(זה לא שיש לי ברירה. וזה גם לא נקרא ממש לחיות. אולי לתפקד. לשרוד)
פעם אהבתי אשה. התאהבתי כמו שחוטפים מחלה. לא רציתי את זה.
(בגלל זה כל הקונספציה הזאת לא מלהיבה אותי בכלל. אני כמעט מתתי בגלל אהבה. תודה רבה. זה הספיק לי לכל החיים. זה גם נמשך כמעט כל החיים)
בפעם הראשונה אני יודע מי אני.
(אבל השאלה אם אתה אוהב מה שאתה רואה במראה)
האם שאלת את עצמך אם היית נאהבת?
(לא, לא הייתי צריכה לשאול)
כל השנים של השיחות המאולצות, העמדות הפנים, גילויי החיבה המזויפים - רק כדי להישאר יחד בכל מחיר.
(נו, וזה הצליח)
סלחי לי, אהובתי.
(כבר סלחתי)
אל תבכי.
 אוטיי וז'וזה קרוז בסרט
השורות למעלה הן ציטוטים מהסרט החדש של דניאל אוטיי, אהבתיה (Je l'aimais; במאית: זאבו ברייטמן, על פי ספרה של אנה גוואלדה) כמו קדימון, בלי ספוילרים, והמשפטים בסוגריים הם שלי. המבקרים הטיפשים (למשל מאיר שניצר שברור מהביקורת שלו שהוא פשוט לא הבין כלום, אבל כלום, וגם שיש לו לב של תולעת, ולא במובן הטוב של הביטוי!) כרגיל אצלם לא אהבו את הסרט, אבל אני ממליצה עליו ממעמקי לבי הרוגש. הוא לא רק מבכיא. הוא גם אינטליגנטי מאוד ומעורר למחשבה, ואף אדם שהוא כן עם עצמו (לא שניצר) לא יוכל לצאת ממנו בלי לעבור טלטלה.
הסיפור הוא סיפור בנאלי של בגידה, אבל דווקא פשטותה של העלילה הופכת את הסרט הזה לאבטיפוס של כל האהבות האסורות ומאפשרת לו לנסח היגד כללי על החיים. לאורך כל הסרט מהדהדת השאלה - בעצם, בגידה במי? האם בגידה היא רק במוסד הפורמלי של הנישואין, או שמא הבגידה הנוראה יותר היא הבגידה בעצמך, בתחושות שלך, באושר שלך ובאהובתך? ונכון שאנחנו תמיד דנים בבגידה בעיקר מהאספקט הזה? של בגידה בקשר הקיים, הממוסד? ובגידה בהקשר של - אויש, כמה משעמם לי, אני חייב לגוון - אבל מה עם כל שאר הבגידות שאנשים עושים במהלך חייהם? מה עם הבגידה ב-אמת? באותנטיות? בצדק? באהבה? מה עם הבגידה בחיים עצמם? לא התחייבנו, בשל חד-פעמיותם, לחיות אותם בכוח, בעוצמה, ולא מעמדה של זוחלים? שמתם פעם לב כמה קשה לראות דמות בוכה בסרט ולא לבכות יחד איתה? שתי השחקניות הראשיות הנפלאות, במשולש מול דניאל אוטיי, שממלא כאן תפקיד של גיבור טראגי קלאסי, מארי ז'וזה קרוז ופלוראנס לוארה קאיי, הופכות את המשימה הזאת לקשה מאוד. הייתי אמורה ללכת לסרט עם הדייט החדש שלי, הבחור שהתחיל איתי ברחוב ובינתיים נפגשנו והיה ממש אחלה - הדייט הראשון הנורמלי שהיה לי מזה חודשים. הברזתי לו אתמול בשל אפיסת כוחות, וכשהלכתי לסרט היום לבד, ממש שמחתי שעשיתי את זה, כי בכיתי בערך מתחילתו ועד סופו - ולא רק בגלל שגומר אותי לראות את אוטיי שוכב עם אשה אחרת... בכל זאת, לא נעים.
את אוהבת אותי? אני רוצה לדעת.
(בשביל מה? זה ייגמר בבכי. אני מרגישה את זה)
 אוטיי ולוארה קאיי. משחק משכנע
Non C'è - שרה לאורה פאוזיני באחד מלהיטיה הגדולים - לא עוד.
אני מחכה לטלפון, שלא מגיע
עזבת בפתאומיות, בלי להסביר
ולא עוד
ריח העור שלך
פה התות שלך
שיער הדבש שלך
אני כבולה בלילות הטירוף
רואה מעליי רק שמיים שחורים
אבל אחפש ואמצא
אם יש גבול לאהבה, אעבור אותו
ואוהב אותך כמו בפעם הראשונה
גם אם אצטרך לחיות עשרות, מאות ואלפי חיים
בפוסט שלי הנעלמים כתבתי שעוד לא איבדתי את היכולת להתאכזב מאנשים. זה פשוט מדהים אותי (כן, מלשון תדהמה ולא במשמעות נפלא) איך זה עדיין לא קרה לי. איך אני, הצינית, המפוכחת, החשדנית-עד-אימה והביקורתית, עוד מתאכזבת מאנשים כעניין שבשגרה. מהקטנוניות שלהם, העליבות, האפסות והחולשה. בפוסט המבריק הזה מלפני שלוש שנים של דבורית שרגל חברתי היא מסבירה את תפישתה בדבר המיזנטרופיה ההומנית (או ההומניזם המיזנטרופי), ואני חושבת שההגדרה הזאת מסבירה בצורה הטובה ביותר את יחסי לבני אדם. זאת אומרת דווקא מפני שבצעירותי האמנתי כל כך באנשים, ובגדלות נפשם של אנשים, היום אני מעדיפה למנן.
ומכל הימים, דווקא אתמול בעקבות שורת תקלות ואירועים דוחים, חדרה שוב להכרתי בעוצמה ההבנה, שאני יכולה לסמוך רק - אבל רק - על עצמי. כמעט מעולם לא איכזבתי את עצמי. וגם אתמול בבנק, כשנוכחתי שהרווחתי עוד יותר ממה שחשבתי, ושבעצם הם סתם התעללו בי כשעצרו לי את הכספומט (ופרצתי בצרחות וקיבלתי אלפים במיידי) נוכחתי שוב, אני ורק אני לי. זה אולי מקום מיזנטרופי להיות בו, אבל גם חזק מאוד.
אבא, אתה חולה?
(אמא, את חולה?) ■
|
תגובות (230)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מיא!
מה קרה?
האם הבטחון העצמי נסדק קמעה?
האם מבצבצים מדברייך ניצני הצטדקות???
קבלי התנצלות, ותיקון - מוזנחים וטיפשים. שילוב של הזנחה נפשית וגופנית כאחת. אפחד לא עוצר אנשים מלקרוא ספרים, מלראות סרטים, מהרחבת אופקיהם, וכמובן מפעילות גופנית.
היום התראיינתי בטלוויזיה - תיכף הפוסט... ומה אני אומרת שם? שם מישהו יביא לי לב לוולנטיינס דיי - אני אקיא! כנראה מרוב ההקאות והבחילות, זאת המילה שבאה לי לפה. וואלה יופי.
חכי כשתגיעי איתו לבגרויות - ומורים פשוט אין. אחר כך כשהם חוזרים, הם רצים בחומר כמו משוגעים ואפחד לא מבין כלום ולא קולט כלום. מזל שהמקצוע הראשי של הילד הוא קולנוע. מאוד מקווה שגם השני יילך באותה דרך. בקולנוע קשה להרוס, ויש להם מורים נפלאים.
אכזבתני קשות בגישתך:
1. כתיבה כגון זה הינה ביוש (ביוש?? לא מצאתי מילה אחרת) אדם בציבור, כשהוא לא עשה משהו שפוגע בציבור.
2. צרמה לי לאוזן במיוחד המילה "שמנים." לא נשמע לי טוב. לי מותר לכתוב שאני לא יוצאת עם גברים, אבל איכשהו המשפט שלך נראה לי מעליב.
היום שלומך בסדר? עם כל העצמאות, את צריכה שמישהו ישמור עליי. יהיה לצידך.
שיעור הגירושין גדל מהרבה סיבות, אחת מהן הוא שנשים הפכו ליותר עצמאיות, והן פחות חוששות להתגרש ולעזוב את הבעל המעצבן.
תקרעי אותם, מותק. זה מגיע להם.
גם בבית הספר של הבן שלי הם יותר לא באים לעבודה מאשר באים.
בבקשה - את לא יודעת כמה זה נפוץ לא לאבחן דלקת ריאות. לי זה קרה עם דינו בצעירותו המוקדמת, והחום זינק לו למעלות מפחידות ממש. טוב שהתעקשת. זה ממש מחזק את מה שאני טוענת - רק אנחנו לעצמנו. אפילו לא האנשים המקצועיים שאמורים לא למעול בתפקידם. אסור לסמוך על אפחד.
מקווה שירגיש טוב במהרה, עכשיו עם האנטיביוטיקה. זה לוקח בדרך כלל 24 שעות עם אנטיביוטיקה חזקה. כל כך נורא לראות ילד סובל ולחשוב שאפשר היה אחרת... הכי נורא זה לטלטל אותם לבדיקות כשהם במצב הזה.
כשאני מגיעה לרופא, אני מאוד אוהבת שכבר יש לי האבחנה - וגם התרופה, מהתייעצות משפחתית או מתחקיר עצמי באינטרנט. אחרת - אללה יסתור. ודאי אילנה מאם-דוק תתווכח עם זה, אבל אני משוכנעת שרובם המכריע של הרופאים אינם כמוה.
אני הקאתי לא בגלל בעיה פיזית, משו נפשי.
זה טוב שהקאת.
אני מנקה קיא כבר ארבע ימים רצופים של הבן שלי. כל לילה. מחליפה סדינים וציפיות.
מכבסת תולה מכבסת תולה.
היום גם התבררה הסיבה ללמה הוא משתעל כמו חמור ומקיא כמו חייזר.
דלקת ריאות חביבה.
הרופא משתגע ממנו - איך הוא חוטף אותה ככה בלי ציפצוף אחד לרפואה.
רק אני מרגישה ומתעקשת על צילום ריאות.
יקיריתי כרגע קברת תקוות של מאות אלפים של גברים שהבינו שאין להם סיכוי.
אגב, הוא היה די נאה בצעירותו. לגבי אהבליותו, אנני יודעת ,הוא לא נשמע גאון הדור
אבל למרות כל זה הטיב למצות עם האיי קיו שלו את מקסימום האפשרויות הפיננסיות.
את לא חושבת שאת קטנונית?
עכשיו את גם מבינה למה הוא התחתן איתה
ולא איתך?
טוב המצלמות תפסו אותו יוצא משם
אחרי שהוא כבר רכס את רוכסן מכנסיו.
אני הכי אוהבת שהאישה החוקית אומרת: הוא הלך בסך הכל לעשות עיסוי במכון עיסוי!בעוד כל הצהובונים תפסו עליה דחקה
בעניין.
אתן יודעות שאני מנותקת מהמדיה (פרט לפוסטים המרתקים של הוגת הדעות ליאת זנד. אותם אני לא מפסידה) - מכון עיסוי לשם קבלת עיסוי או סקס? ושגרתי כי כעניין שבשגרה אין ביניהם מין? כי כתבו על כך למעלה, על הסוג הזה של נישואין.
אידיוטים לא חסר.
ותאמיני לי - הם טורחים מאוד - גם בפרטי - לחזור ולנג'ס.
אני מגנט לנודניקים.
וואלה? אברם שהיה איתי בקורס הכנה ללידה (האמת, בא רק לשיעור האחרון, צופית המסכנה הלכה קורס שלם לבד) הלך לבית זונות? אכן תמונות קשות. בעיקר לבי לזונות.
חגיתוש
צופית טענה שבעלה בסך הכל הלך למכון עיסוי באופן שיגרתי , דווקא זה מראה על פתיחות
הצהובונים של בריטניה לא הפסיקומ לראיין,לצלם ולדבר על השוס הזה אברהם בעלה. בארץ
כמעט כל בחורה שניה ברדיוס דיזינגוף-כיכר המדינה סיפרה שהוא התחיל איתה. היא באמת לא מתרגשת.
באמת הקאתי קודם. אחז אותי קבס זמני עקב אירועים שאינם קשורים לכתוב בבלוג.
שיעור הגירושין אכן גדל - אבל לא בטוח שבגידת הבעל היא הסיבה לכך.
העובדה הן שחיי הדביליים מעניינים רבים, ונחש מה - כאן אני עושה את זה בחינם, אבל בעיתון אני אפילו מקבלת כסף עבור התענוג לשעמם רבים בזוטות!
העובדה הנוספת היא שבכרטיס שלי כתוב, שמי שלא מתאים לא, שלא יקרא - וזה נועד בדיוק לשכמותך.
לא שמעתי את תשובתה של צופית, וגם לא ידעתי שבעלה הלך לבית זונות. (סמיילי בשוק)
הדוגמאות שנתת הן קיצוניות - נשים של נשיאים וראשי ממשלות זה משהו אחר. הן נשארות כדי להנות מכל הבנפיטס.
יכול להיות שעל בגידה חד פעמית וחסרת משמעות נשים יסלחו, אבל כשיש מאהבת תקופה ארוכה??
טוב. נו. אני מניחה שעדיין יש כאלה שנשארות. ויש יותר שלא.
אני כל כך רכושנית שלא הייתי מוכנה להתחלק באהבתי עם אף אחת.
עוד בובה אפורה שאי אפשר אפילו להכנס לכרטיס.
האם זה לא אומר הרבה על בעל/ת הכרטיס?
כמה שהפחדנים האלה משעממים אותי.
ואם כל מה שאת כותבת לא מעניין
למה לטרוח עד בלוגך ולהרים את מאות התשובות הכתובות?
מיא !!?
תשובה ילדותית משהו , מזכירה לי את ביה"ס היסודי .
אכן קשה להתמודד עם עובדות .
לא מצפה לתשובה !
הילרי סלחה לקלינטון. שרה סלחה לביבי שמעת ודאי את תשובתה של צופית גרנט לביקור של בעלה בבית זונות
ועוד רבות אחרות. בגידה היא כבר כמעט לא סיבה לגירושין.
נשים מוכנות לצאת עם גברים נשואים ואחר כך מתברר להן שיש גם מאהבות נוספות סיפור מוכר?
ולי נראה בדיוק ההיפך - שהיום פחות מאי פעם נשים מוכנות להישאר עם גבר בוגד.
בשל עצמאות גדלה והולכת, היום נשים פחות מוכנות להתפשר בחיי הנישואין שלהן, ועובדה היא ששיעור הגירושין הולך וגדל.
ברור.
כך גם הרעיה בסרט.
פתאום בא לי להקיא (זה לא קשור. אני באמת הולכת להקיא)
התכוונתי כמובן למבקרי העיתונים. אני חושבת שגם מי שזה לא קרה לו יכול מאוד להתחבר לתחושת ההחמצה של אדם שמרגיש שפספס את חייו בכך שלא הלך אחרי האהבה האמיתית.
אולי אני טועה.
מצד שני אומרים שאווטאר מגניב.
אחד מעורכי הדין מהבכירים לענייני משפחה טען בטלוויזיה שהיום לא מתגרשים יותר בגלל בגידה.
נשים מוכנות לקבל בגידה יותר מאי פעם - אצל גואל רצון חיו בהרמוניה מוחלטת...
היה סרט דקומנטרי על גבר ישראלי שהיו לו מספר משפחות עם ילדים ואחת לא ידעה על השנייה
עד שאחת הבנות עשתה סרט על אביה.
כשנודע לנשים הן נפרדו ממנו. תהיי בטוחה מיא שהוא לא ישאר לבד... ויש אלפי גברים כאלו
איזה מעליבה את- אני לא מאמינה שהכנסת אותי לקבוצת המבקרים הטיפשים
אז לא התחברתי לסרט, גם זאת שישבה לידי כי היא יצא ממנו אחרי חצי סרט, אולי את מתחברת וטוב שמשהו. אבל אישית ממליצה לא ללכת.
ועל הנושא האחרון- כולנו יכולים לסמוך רק על עצמנו-"אם אין אני לי מי לי"
עמנואל ביאר גם היתה אשתו הראשונה. עכשו הוא נשוי בשנית. לב בחורף שהם שיחקו בו יחד היה יצירת מופת.
אני לא התקשיתי להסביר לילדים. אני זוכרת שהם אמרו לי: אנחנו נישאר בבית שלנו ובבצפר שלנו ובחוגים שלנו? זה כל מה שעניין אותם, וכשהם שמעו שכן הם נרגעו. ילדים הם מאוד אגואיסטיים. אם כל החיים שלהם לא משתנים, זה בסדר. לא יודעת מה הסדרי המשמורת אצלך, אבל אצלי המשמורת היא שלי, והילדים עד לפני שנה ישנו כמעט רק בבית שלי/שלהם, והלכו לבקר את אביהם בלי לינה. עכשיו אולי נחזור לזה כי הם רוצים בית אחד. אני, כבת להורים גרושים מגיל שלוש, רציתי בית אחד.
וואו - איזה תהליך עברת!
אני באמת התרסקתי אחרי אהבה גדולה, אבל אני גם החכמתי ובגרתי. אני לא רואה היום מצב שאחשוב שבלעדי מישהו אין לי קיום בעולם. אני יותר מדי אוהבת את עצמי בשביל זה. אני אף פעם לא הייתי סגורה בדלתות כמו שאת מתארת, תמיד חשופה ותמיד נכנסתי חזק בחיים, כולל לכל האהבות האסורות ולכל בני הזוג הכביכול לא מתאימים, אבל היום פשוט איבדתי עניין. איבדתי עניין בקושי, איבדתי עניין בכאב. אני רוצה הכל קל ופשוט ונעים ומרומם. ואם לא - אז לא.
אני מוצאת את עצמי נורא שמחה לאחרונה, וכמו שבעבר לא היתה לי שליטה על הדיכאון וכל הדברים הטובים שקרו לי לא הצליחו לרומם את רוחי - כך היום גם כשקורים לי מלא דברים מבאסים - וסוף השבוע שעבר היה רצף - אני מוצאת את עצמי ממש שמחה ומרוצה מעצמי! משהו נפל למקום הנכון. משהו הסתדר. אני גם פתאום מסתכלת על העבר שלי והכל נראה לי הגיוני - בעבר הכל נראה לי בלגן. בקיצור, שמחה זה חשוב. אני דווקא מאוד פסימית, למשל לגבי גברים, אבל אופטימית באשר לעצמי.
בעיניי שקר זה גם להישאר עם מי שכבר אין רגש אליו במשך שנים רבות של נישואים 'מתים' כמו שאני קוראת להם, תוך שמירת הפסאדה של הזוג האוהב, או לפחות המתפקד. מה זה אם לא שקר? רק בגידה היא שקר?
וכמו שבסרט האהובה ממשיכה בחייה, גם אני המשכתי בחיי, בעצב, בקושי, אבל המשכתי. מי שדן את עצמו למאסר עולם הוא הבוגד, בראש ובראשונה בעצמו וגם באהבה, שהיתה במקרה שלנו אהבה של יותר מ-20 שנים.
דניאל אוטוי נחשב לאחד התותחים הכבדים של תעשית הקולנוע הצרפתי ,ואיני זוכר ולו סרט אחד בו השתתף שלא נהנתי ממנו,
גם בנות זוגו לסרטים הן קלאסה + בצרפת, בת זוגו עמנואל בהר וכמובן יקירתנו היפה סופי מרסו,בסרטים שנעשו כבר לפני 20 שנה ויותר, למי שמבין צרפתית moi הצפיה מהנה יותר,
בנושא מאסר העולם, ---אני בדרך לשחרור ועדין מתקשה להסביר לילד את נושא הבית של אמא והבית של אבא,
אפשר לתאר את כאב הלב הזה בסרט?
אמרתי לך שאנחנו דומות !!!!!!!!!
לשמחתי, גם אני עוד לא איבדתי את האופטימיות שלי.
באמת הם יכולים להתעלל בך כרצונם, אבל בכל זאת המנהל אמר שיחזור אליי עם תשובות. הוא אגב היה איתי בצופים כשהייתי ילדה. תל אביב זו ביצה.
לא עברנו... זה היה זמני. נכון, ממישהו אחר זה כואב יותר, אבל אני מאוד ייסרתי את עצמי שבחרתי באנשים מגעילים שהתחזו לנחמדים. עד היום יש לי חברות שאומרות לי שאני חייבת לסלוח לעצמי לפחות על זה, שבתקופה הרעה שלי, חוש השיפוט שלי לא היה משו...
באמת דיברתי עם המנהל והוא כבר קלט שהתנקמו בו...
אני רואה מהמשך הפוסט שעברתם הלאה לעניינים אחרים אבל אני עונה על תגובתך זו..
כל הכאב שאכאיב לעצמי-וואללה, אני כבר רגילה ומכירה את המנגנונים שלי ולפעמים חוזרת על ריטואלים מוכרים סתם כי אני רגילה ויכולה. - עדיין, כאב שבא ממישהוא אחר - כואב יותר. במיוחד כי לא תמיד אנחנו מוכנים אליו.
הבעיה היא שאין לך במה לאיים עליהם. מה תגידי להם ? אני אכתוב עליכם בעתון? אני אוציא את הבן שלי מפה? אז תוציאי. לא אכפת להם כלום. צריך רק לדאוג שלא תהיה אלימות, שמורים לא יתעלקו עליהם, ללמד אותם לבד בבית....ובאשר להורדת ציונים גורפת - ללכת ישר למנהל, ועליו בלבד לאיים, אם הדבר לא מתוקן מיד.
גם אם את צודקת, ובדרך כלל בעניין הזה את צודקת, ומורים מבחינתי מאז ועד היום מטפסים על עצביי.תזכרי דבר אחד לא לשפוך את התינוקות שלך עם המים,ושהמורים לא יתנקמו בילדים שלך..
בו'נה - את לא יודעת איזה צרחות הרמתי עכשיו בבצפר של הבן שלי - פתאום אני במצב שכל דבר צורם לי. דברים שהבלגתי עליהם - אני לא מוכנה להבליג יותר. כולם שם נחמדים ומקסימים, והילדים שלך נפלאים ובלה בלה - אבל כשאני מבקשת משהו - קדחת.
המורה של הבן שלי הודיע בכיתה יא' שהם לא לומדים בשביל ציונים, אלא בשביל הידע - ותקע לכולם ציונים נמוכים הרבה יותר ממה שמגיע להם. שסבתא שלך תלמד בשביל הידע. הבן שלי לומד בשביל הבגרות. את הידע הקלוקל שמקנים לו בבית ספר... אני מלמדת פי מיליון יותר טוב. איזה זוועות מלמדים אותם עכשיו בתחביר - אללה יסתור! והשטויות באזרחות, ובהיסטוריה. פתאום החלטתי שנמאס לי לשמוע שטויות מהבצפר. שאני הולכת להילחם עם כולם שם, יש לי עכשיו כוח. נמאס לי לבלוע את השיט של כולם. המורים מחסרים מפה ועד הודעה חדשה - כל שני וחמישי חולים במשו אחר, ואין כבר מורה מחליף. נגמרה הרונספציה הזאת. ועל כל חיסור של ילד הם מורידים לו בציון. למה מה? אין לך מושג כמה אני מחוממת עליהם. אני אקרע אותם, בחיי. חבורת עצלנים לא יוצלחים בלי השכלה מינימלית - אחר כך מתפלאים למה ילדים יוצאים מבצפר ולא יודעים כלום.
אני מניזמן מאמינה רק בעצמי וביכולתיי
ובכל זאת שמחה שעדיין יש בי את העוצמות, את הרגשות
את היכולת גם להתאכזב ו...לעבור את זה..
כבצעירותי.
תודה
יום טוב
שטוטי
אבל לא הכאבת לעצמך כשהתייסרת על כך שסמכת עליו?
אני מאוד התייסרתי בגלל כמה בחירות לא נכונות שלי - לא זאת שכתבתי עליה בפוסט. כמה בחירות שעשיתי במצבי הלא-מזהיר לאחר מה שקרה לי ומזכיר מאוד את הסרט הזה.
אבל זה נכון - עם כל הביקורת העצמית שלי, אני תמיד ארים את עצמי ואמשיך. אני בעצם יכולה הכל לבד.
מיא יקרה, ברור, רצה לראות את הסרט (עם חברה, כזאת שיודעת לילל).
ומשהוא קטן על מה שסיימת איתו את הפוסט היפה הזה,
ברור שתסמכי רק על עצמך. את הרי אמרת לאורכו של כל הפוסט שלך את מה שתמיד ידעתי -
אני לא אוכל להכאיב לעצמי לעולם כמו שיידע לעשות זאת הבן אדם שהכי סמכתי עליו.
זהו שכן.
דיאבוליק.
כן, אני יודעת שמהכפתלך מכוכבים בכלל. אבל זה פוסט שאהבתי במיוחד.
שוב לילט.
באתי לוודא שנתתי כוכב. עם כל הבלגאן של הימים האחרונים זה לא טריוויאלי.
מסתבר שנתתי.
לילט.
להיות נאמן לעצמך, לפעמים יכול ליצור
אנטגוניזם. אנטגוניזם עשוי ליצור בדידות.
השאלה הנשאלת היא עד כמה אנחנו רוצים
ומסוגלים להתפשר בנאמנות העצמית הזו.
אני יכולה לפרש בגידה חיובית, כשמטרתה
קורלציה, דהיינו שותפות, או אז, לא פעם יש
בגידה בעצמי.
בשותפות אני מתכוונת לסביבה החברתי.
הנאמנות היא תכונה מותנית לדעתי,
ברוב רובדי החברה.
כי להיות נאמן לעצמי באופן טוטאלי זה
בלתי אפשרי במצב החברתי הנתון,
רק הנזירים נאמנים לעצמם באמת.
זיונים,
זה כל הסיפור.
צ'יריבים צ'יריבום...
יאלללההה...
ניתן בראש.
דיאבוליק.
זה ליואב. אני שונאת לצטט תגובות ארוכות.
כאילו - אם גבר הפסיק לאהוב אותי, מה ימנע ממני ללכת עם גבר אחר? כמובן שיותר הגון ונעים וציווילי להודיע קודם לגבר שהפסיק לאהוב אותי שאני רואה עצמי משוחררת מהתחייבותי לו, אבל עובדה היא שאנשים בדרך כלל לא מודיעים את הדברים האלה.
זה לא פוסט על פילוסופיה ולכן לא אתפלפל מהי האמת והאמת שזה לא נורא חשוב - כל אחד ואחת יודעים באמת אם הם אוהבים או לא. כל אחד ואחת יודעים אם טוב להם בקשר, או לא. כל אחד ואחת, אם יהיו כנים עם עצמם (אני חושבת שהרוב המכריע של בני האדם בוחרים לא לעשות זאת, מחשש לתוצאות) יידעו בדיוק אם הם נשארים בקשר קיים מכוח האינרציה, מטעמי נוחות (כלכלית או אחרת), כי זה סידור נוח, כי אין להם הצעות יותר טובות והם פוחדים להישאר לבד, או שהם באמת אוהבים את הבנאדם. זה נכון שרבים נשארים בקשרים ללא אהבה, וקשרים כאלה מן הסתם פגיעים הרבה יותר לבגידה.
יש אנשים ש'הפרו את האמון' של בן הזוג, כמו שאתה כותב, ואז גילו שהוא כבר שנים הפר את האמון שלהם... היה לי בצעירותי המאוד מאוד מוקדמת מישהו נשוי שפשוט בכה פעם כשנפגשנו - בדמעות - מרוב שהיו לו יסורי מצפון על מה שהוא מעולל לאשתו, וזו היתה הפעם הראשונה שלו. אחרי איזה שבועיים שהיינו בקשר היא באה והתוודתה בפניו שהיא כבר שוכבת חצי שנה עם הבוס שלה - וביקשה להתגרש. הבנאדם היה המום. אבל הנישואים האלה היו הרוסים קודם. ולא בגלל הבגידות. אלא בגלל ששניהם כבר לא עניינו אחד לשני ת'תחת. זה לא מנע ממנו, מרוב טראומה שהיא עזבה אותו, להתמכר לקוקאין (אכן, סיפור שהיה) ובעקבות כך לרזות (הוא היה ענק קודם) ולהפוך לחתיך-אימים. אבל אני כבר המשכתי הלאה בחיי.
לגבי בגידה, אני כבר יודעת שאנחנו לא מסכימות.
כלומר, אני מאמינה לך לגמרי שבמקרה שלך הייתי בקשר עם גבר שחי בקשר-מת.
אבל זה לאו דווקא המקרה השכיח.
ונכתבו על זה המון ספרים, את חלקם קראתי.
אני רוצה לדבר ולחזק את מה שכתבת בנושא חברות (בחולם) -
שהקשר ביניהן ניתק דווקא שטוב.
אני חושבת שכשאומרים: "בטוב וברע" - מתכוונים, בעיקר, ל"בטוב".
קל מאד להיות ברע. יש בזה אפילו קצת פיקנטיות, לא נעים לומר.
ולתמוך בחברה כשקשה לה נותן הרגשה טובה, "כמה נאצל אני!"
חברה טובה אחת איבדתי כשהכרתי את בעלי, לפני הרבה שנים.
וחברה אחרת (17 שנה!) התנתקה ממני עכשיו, כשטוב לי.
והיא מאד היתה שם בשבילי ברע.
מאד כואב.
"אבל מה עם כל שאר הבגידות שאנשים עושים במהלך חייהם? מה עם הבגידה ב-אמת? באותנטיות? בצדק? באהבה? מה עם הבגידה בחיים עצמם? לא התחייבנו, בשל חד-פעמיותם, לחיות אותם בכוח"
לדאבוני אשמע בנאלי-עתיק-א-מודרני בעליל
ולמרות הפתיח ימשיך כבודו...
כל שאר הבגידות בין אדם לעצמו המה. מכאן נובע שכל אדם עושה את החשבון בינו לבין עצמו, יכול לכופף אמיתות (מהי האמת בכלל? תני לי תשובה חד משמעית אחת ושוכנעתי), יכול להתגולל במצפון ויכול לתקן בכל זמן שיחפוץ. לרוב, יגלה שהתיקון בינו ובין עצמו עלותה גבוהה מן התועלת שתצמח לו ולכן תיקון המעלות ידחה עד לחשבון הבא - בינו ובין עצמו כמובן. ההסכם הקיים ניתן להתרה, לשינוי, לשיפצור ואם חלה לקונה בתפיסתו, יכול לבחירתו לסתום אותה ולהתחייב (בינו ובין עצמו - אמרנו כבר?) שלא תהיה לה תקומה שנית.
הבגידה האחרת הינה בגידה בין אדם לחברו בר הסכם, התחייבות כתובה, חקוקה בלב ובאבן.
בגדת? בגדת כפול: בהסכם בינך ובין עצמך וכפי שטענת ובצדק - בצדק, במוסר, באותנטיות, באהבה אבל גם פגעת באחר ושם התיקון מורכב יותר מכיוון שלזיכרון זה כבר יש שותפים נוספים.
בעשרת הדיברות מצויין במפורש הדיבר "אל תנאף" ולא "היה נאמן לעצמך" שהינו דיבר חשוב מאין כמותו אך היה חקוק על הלוח השלישי של הדיברות זה שמדריך אותנו להיות טובים גם עם עצמנו.
כמעט... זה כיף!
חד משמעית כן !! זו בגידה לפי כל אמת מידה מקובלת .
אבל אני שונה . עלי אמרו כי אני שונה בכל פרמטר בר השוואה ונמצא 3 סטיות תקן מהממוצע ... זו בדיוק הסיבה על היותי שלא בזוגיות וחי חיים מלאים , שלווים ומאד נעימים ...
באמת יש לך מאניה, במובן הקליני??
קראתי על כך כרגע בויקיפדיה, וזה נשמע אפעס לא משהו...
אה. אז עכשיו הבנתי :)
מה יש לך לחפש כל הזמן בחוץ במיוחד אחרי שעשית שיפוץ?? חבל על הכסף :)
אצלי מאניה מתקשר ללא לעשות כלום. כנראה שלך יש את המאניה ההפוכה.
תנסי את בני ה-18. הם בטח יתאימו לקפיציות שלך :)
חחחחח - זה לא מדויק...
אני לא חושבת שבנאדם אמור לבגוד כשהוא בקשר. קשר מת - צא ממנו. העניין הוא שאנשים מקיימים קשרים מתים למכביר. אם אתה ממשיך בקשר עם מישהי למרות שאתה לא אוהב אותה כבר - ולא, לא שוכב עם נשים אחרות. סתם הפסקת לאהוב את בת הזוג שלך איפשהו לאורך הדרך - זו לא בגידה? זה לא שקר?
וואוו ... כמה שאת צודקת .
אין כלל הבדל במי אתה בוגד . כשאתה בוגד - אתה בוגד !!
מי שבוגד מתחיל בדיעבד סדרה של דיונים פסאודו-פילוסופיים על מהותה של בגידה , למי מותר , מה מותר , כמה מותר , מה "לגיטימי"...
מי שבוגד ( כל בגידה , בכל תצורה ) בוגד קודם כל בעצמו. בערכיו .
מה ההבדל בין לגנוב שקל לגניבה של מליוני שקלים ? ?
מה ההבדל בין בגידה באמון של בן/בת הזוג לבגידה בשותפות או במעסיק ? ?
מיקי יקירתי - את כל כך צודקת ... !!!
עכשיו הבנתי. הדוגמא שנתת המחישה לי למה למרות מאות הגברים המשחרים לפתחך לא מצאת לאחרונה מישהו ראוי (האמת היא שגם מתוך מליארד גברים לא הייתי מוצאת מישהו ראוי, אך אני כידוע לא דוגמא).
אז מה אם הוא לא הצטרף אלייך לריצה?? באמת מאוד קר :)
איזו נודניקית את. את כותבת כמה את עצמאית ובלה ובלה ובלה, אז מה הבעיה שתלכי בלעדיו, או עם חברה?. קר לבנאדם. אז למרות שהוא מתוק וחכם וחתיך ויש לו בית סביר וחוש הומור, בגלל שהוא לא רץ אחרייך בקור העפת אותו?
נודניקית :)
אולי בסופו של דבר בכלל לא בא לך על קשר זוגי.
דשמתי לפני ללכת לראות את הסרט הזה. כן, לבד, עם ערימות של טישו. תודה לך מיא.
(אוי, הצרפתים האלה)
קראתי כעת את הטור הנ"ל והסלידה שלי מהמילה התחזקה. הבנתי למה קיבלת רק 13 כוכבים :)
לצא עם גבר כשאת יודעת שבת זוגו יודעת ומשתגעת מזה?? לא נשמע לי תחביב נחמד.
הרצונות שתיארת לא נשמעים לי פינוק יתר. "בחור יפה וחמוד בן 31" נשמע לי משעמם לאללה ולא מספיק בכלל.
בן 31 זה עדיין ילד, לא? ברור שצריך בהרבה יותר מאשר "יפה וחמוד". שיהיה מעניין? ברור! מסעיר? עוד יותר ברור. שיהיה סגור על עצמו? זה must! האנשים הכי מעצבנים הם אלה שלא יודעים מה שהם רוצים מעצמם. שיהיה לו זמן בשבילך? נו זה ברור! שיהיה פנוי לפחות כל ערב עבורך, וברור שבכל סופשבוע. ואם יש לו ילדים, אז אפשר קצת פחות מזה כי אין ברירה. שישתוקק אלייך? אם לא תעיפי אותו לכל הרוחות. שיחזר אחרייך בהתלהבות? נו אל תגזימי. שיהיה לו בית יפה? באותו הרגע שקראתי את זה שאלתי את עצמי מעניין מה היית אומרת על הבית שלי. דירה בת 4 וחצי חדרים בת"א, עם מרצפות שלושים על שלושים פרחי שיש. מקלחת לא משופצת במצב טוב אבל עדיף שלא אגלה באיזה צבע :) את יודעת, לא כולם עושים שיפוץ. שאלתי את עצמי, אילו הייתי גבר, היית פוסלת אותי בגלל הדירה? ואם כן, אז הפסד שלך.
האמת היא שגם אני אוהבת להיכנס לבתים מאירי עיניים. לאו דווקא כאלה אחרי שיפוץ של שבעים אלף דולר.
אה, ועוד משהו. בת הזוג שלי שלי אומרת שאין בן אדם שיש לו הכל - גם אופי נוח, גם חוכמה, גם בריאות גם כסף וכו'. תמיד משהו יהיה חסר. אולי את לא מוצאת כי את מחפשת את הכל בבן אדם אחד ולא מוכנה להסכים להשמיט את אחד הקריטריונים?
אני דווקא אוהבת את המילה הזאת, נקשרתי אליה מהספרות... הנה, קראי את הפוסט על הנשים שירדו לחיינו.
הדייטים היחידים הנורמליים שלי לאחרונה היו עם בחור שהתחיל איתי ברחוב והתגלה כחמוד מאוד... אמה מה... אני כנראה מאוד מאוד מאוד מפונקת, וזה לא מספיק לי בחור יפה וחמוד בן 31. אני רוצה מישהו ממש מגניב ומסעיר ומעניין וגם שייראה טוב וגם שיהיה סגור על עצמו ויהיה לו זמן בשבילי ושירצה אותי מאוד, בתשוקה, ושיחזר אחריי בהתלהבות ושיהיה לו בית מאוד יפה, כי אני לבתים כעורים לא הולכת... כן כן, הבנתי שאני כבר אשאר לבד.
"פילגש" נשמעת לי מילה נוראית. משהו שלעולם לא הייתי מסכימה להיות.
אני כל כך רכושנית, שעם בת הזוג שלי לא ארצה להתחלק עם אף אחד/ת.
יש לך עשרות אוהדים ושום דייט נורמלי לרפואה??
* :) סוף סוף קיבלתי שליש אבל הנאמנות לרצון חשובה.
סתם צחקתי בקשר ללב של תולעת - ברור מהביקורת של שניצר שהבנאדם פשוט לא יודע מה זאת אהבה. שזה לגמרי בסדר, אבל אולי תפסול את עצמך לעדות על סרטי אהבה? כמו שופטים?
היכולת להתאכזב נובעת מגודל הציפיות. ונכון, זה נצחי. גם בכאב יש משהו חזק שמוכיח לנו שאנחנו עוד חיים. מאוד מסוכן להתאהב בכאב. זה כמעט קרה לי. כמעט.
איננו - מקבלת. היא אומרת: לא עוד הריח שלך, הגוף שלך... לא עוד בחיי. אני הרגשתי ממש כאבי פנטום כשלקחו לי את אהבתי. ההיעדר חתך לי בבשר. פיזית. השיר הזה מאוד מאוד מדבר אליי.
ותודה ארז על התגובות המפורטות שלך, אני שמחה שאתה קורא וחושב. ככה יש לי הרגשה שמקשיבים לי, וזה חשוב לי.
תודה ! תודה! נכון שזה ספר שעושה טוב בלב?
אותו דבר גם לסרט הזה יש מין השפעה מטהרת.
בגידה בעצמי - אני לא רואה אותה כ: לא עשיתי מה שהיה כיף לי ונוח לי וזה באסה...
אלא בגידה בערכים הכי חשובים שלי: להיות עם מי שאני אוהב ולא עם מי שנוח לי, להתנהל מול אנשים אחרים באמת ולא בשקר, לא לשים את הגוף שלי במקום אחד ואת הלב שלי במקום אחר, לא להמשיך קשרים (גם עם חברות, עם חברים) מטעמי אינרציה, אלא רק אם הם משמעותיים, לא להיות בקשר עם אנשים לא מוסריים לדעתי.
אני הייתי פילגש גאה!
ואני שמחה שהיתה לי אהבה מאוד גדולה בחיים ושהייתי נאהבת מאוד. כמו שכתבתי בפוסט הקודם שלי, שכבר הייתי מוכנה לחיות בדמיון ולא במציאות - בשבילי זה ממש לא נורא לדעת שלפחות זכיתי לאהוב. גם לא ביקשתי את זה, זה היה כמו מחלה. זה לא היה לפי הזמנה: תן לי בבקשה את גבר זה וזה בעל סטטוסים אלה ואלה ומשאבים אלה ואלה.
1-התשובה הבנאלית היא, כמובן, לא לבגוד. לא בעצמך ולא באישתך.(ולא באף אחד אחר). כך או כך, כשאתה בוגד בזולתך, אתה קצת בוגד גם בעצמך. לשיטתי - בגידה היא בלתי נסלחת. היא עניין של "לקום וללכת" בלי הסברים, בלי דיבורים, בלי למה, מי, מתי ואיך היה. פשוט בלתי מחיל בעליל.
לרוב אנחנו הרבה יותר סלחניים לעצמנו. מוצאים צידוקים מפוארים, נוטלים את האשמה ומנסים למצוא לה קליינטים אחרים מחוץ לעצמנו. ברגע של כנות עצמית, אנחנו יודעים שעשינו רע. על מה שלא נמחל, גם לא ימחלו לנו.
2- לא ידעתי של"לב של תולעת" קיימת גם משמעות חיובית.
3- היכולת להתאכזב היא נצחית. זה מעיין שופע שאין לו תחתית. רק כשאנחנו הופכים אבן, אנחנו מפסיקים להתאכזב (התקווה היא האחרונה למות). כל פעם שאנלנו מתאכזבים (שוב) אנחנו לומדים שיש בנו עדיין חיים. (למרות שזה מה-זה מבאס...)
4- non c'e - זה "איננו", ה"איננו יכול להיות גם "לא עוד" (בתרגום חופשי) אבל בכל זאת יש הבדל. כי מה שאיננו - יכול עוד לחזור. ומה שלא עוד - לא יחזור.
בדרך כלל איני אוהבת סרטים בצרפתית
אבל עשית לי חשק לצפות בסרט הזה.
וכן, זו תהיה הזדמנות נפלאה לזכך את הנשמה
בכיף .....הזדמנות כזו של לבכות, וואו...
ואיך ...........שאת .........כותבת ......
כל כך אוהבת...
רק שתדעי, בעקבות פוסט שלך אני קוראת כעת,
את הספר "העונג שבחברתי" - סטיב מרטין!
ע........נ........ק!
תפור עליי!
אלפי תודות!
הרבה אנשים לוקחים את המושג בגידה עצמית ומשליכים אותו על עצמם באופן לא ראוי ולא מוסרי. רבים האנשים שפגשתי בדרך ותמיד סיננו לי באחת מהסיטואציות: עזרתי..נתתי ולא קיבלתי כלום. עכשיו רק לעצמי.
ומה שיוצא מזה זו חברה דורסנית ופוגענית, כל אחד לעצמו מילא, אבל זה תמיד על חשבון האחר. "בגידה בעצמי" היא עניין מורכב והיא לא קשורה לאחרים. היא קשורה לבחירות שלנו ולתבניות שלנו ולרצונות שלנו שאינם תכתיבי החברה ולא על חשבון החברה. ו"בגידה בעצמי" היא הנפוצה יותר ועל מי תכעסי? על עצמך? זה יותר מדי עבור כל אחד., אנחנו מעדיפים להשליך בוץ, כל בוץ על אח. ובינינו זה לא שהם לא מלוכלכים:)
אויש ..פילגש? אבל כמי שמכירה אותך היית פילגש דה לוקס, כי יכולת להיות איתו מתי שרצית והוא חי אותך
וקיפל את אישתו יחד עם הבית חשבון הבנק והסטטוס להשאר נשוי. ברור שהוא חי למרות כל זה בשקר אחד גדול
כי הוא לא היה מסוגל ללכת עד הסוף בקשר אלייך. אבל בעיניי זו התנסות [למרות שזה כאב בחיים] מעולה
להבין את חוסר היכולת שלך לזכות בכל. יש משהו מאוד חשוב בלדעת שאנחנו לא יכולים לקבל הכל,משהו בוגר כשאת מפנימה אוטתו, יש הקלה ענקית בתובנה וברגש. אי אפשר להזמין תתהליך כזה ,כי אם עברת את החוויה שאין לך כל מה שאת רוצה באהבה, ולא הסקת מזה את מוגבלותך להשיג הכל,אולי את תעדיפי לא להיות מלכתחילה בקשרים עם נשואים או מחוייבים אחרים.
הבגידה העצמית מתפרקת בתובנות שלי ליחסים עם כולחם,לאו דווקא אהוב או אהובה, ביחס המזוייף לכסף ולחומר, בחוסר יכולת להגיד באמת מה שמרגישים כדי לא לפגוע, לעסוק בתחום שאת לא אוהבת,כל אלה ועוד שייכים לבגידה בעצמנו.
הטענה היא שגם ערכים ומחוייבויות הם אמת פנימית, שהרבה פעמים צריכה לגבור על האמת הריגשית. יכול להיות שיש בכך כפירה בכל מה שריח בודהיזם נודף ממנו, אבל אני מודה שעולם הערכים שלי נורא יהודי.
נומי, בהמשך לתגובה של פנינה, שימי לב שאת מהבודדות שמסוגלות בכלל לספר על מה שקרה להן, ולא מתביישות, ולא חושבות שזה סוד נורא.
אין פתטי מלבגוד בפילגשך - לא הסטוץ המזדמן, אלא האשה שאתה אומר לה שהיא אהבת חייך. כמובן, ייתכן (
) שאתה משקר באמירה הזאת... ובכל זאת מי שיוצא אהבל זה אתה ולא האשה שאוהבת אותך.
האשה - כמו בסרט - פעמים רבות יודעת על הבגידה ומשלימה איתה, בזכות "הבית על החוף" (בסרט), שמו של הבעל, התווית של נשואה, היציבות, הכסף... הפילגש - מה יש לה ממך, מה היא מקבלת מלבד האהבה, אם יש אהבה? לכן הבגידה בפילגש בעיניי נוראה יותר. טוב, אני הייתי הפילגש. אני מאוד מזזדהה עם עצמי!
חחחח - לא התכוונתי שאנשים יתוודו וידויים אישיים. חשבתי שיכתבו בכללי, שיתייחסו לדילמה של בגידה בנישואין מול בגידה באהבה. אני גם בכלל לא מדברת על כל הפלירטוטים והקונספציה של 'לעשות חיים' הזאת. הגבר בסרט לא מקבל החלטה לבגוד כדי לרענן את חייו ולעשות פאן... הוא מבחינתו לא היה בוגד. הוא היה נשאר בחייו המשמימים עם אשתו המשמימה וילדיו המעצבנים (או-הו). זה כמו המשפט שהבאתי בפוסט, הוא לוקה במחלת האהבה, מבין שזה טעם משמעותי בחייו שלא היה מעולם - ואז נשאלת השאלה מה עושים עם זה. אני לא מדברת על בגידות יזומות ופלירטוטים וירטואליים. זה מצחיק אפילו.
יש לי הרהורים רבים על הפוסט שלך
אישית כמי שלא נשואה השארתי את הבמה לוידויים של נשואים החיים בתוך נישואיהם כקפאם השד, כמובן שמתוך
חרדות הם נאחזים בהם, וכנראה שזה היה תמים מצדך לחשוב שיבואו ויגוללו בפני הקפה כמה נישואיהם משמימים
שגרתיים, ממוכנים, אוטומטיים, חסרי תשוקה וכמה מהם יודו שהם בוגדים מפלרטטים וירטואלית ולא וירטואלית.
כמי שפוגשת את משמימי [סובלי]הנישואים על בסיס יומי,יודעת שהם מתמודדים עם הרבה חוסר
אומץ עם חוסר תשוקתם, עם בגידות וירטואליות ופיזיות. עם שקרים על בסיס יומי עד שמגיעים מיים עד נפש וזה אומר
עד שהם נתפסים.תתפלאי זו הסיבה העיקרית. כן הרוב הגדול חי בשממה וחרד לעזוב כי אין בו ציפיות לטוב יותר
בקשר הבא.
נשים שבדרך כלל עוזבות בקלות גדולה יותר ,גילו את מכמני הבגידה וניהנות מאתרי ההיכרויות
ולמדו מהגברים לאחוז את המקל שני קצותיו. למרות אחוזי נגרושין הגדולים ,אחוז נכבד עוזב בגלל
יחסי אביוז, אלו שחייהם נוחים, חרדיםממצבם הכלכלי ועדין ב 2010 חוששים מה יגידו עליהם[נשמע אנכרוניסטי,ממש לא]
ואותם אחוזים של ירידה בגירושיןשהיתה ב 2009 אני דווקא זוקפת לעלייה באחוזי הבגידות [כלומר אין צורך להפרד]
אני הייתי בת 24 [אחרי שנתיים של נישואין] עם ילדה בת שלוש ועזבתי הכל, בעיני כשהלב פסק מלהתרגש ולאהוב
שום רכוש,ביטחון במסגרת, הבטחות לא היווה בעיני סיבה להשאר. וכך נהגתי בכל קשרי שהיו מסונכרנים
בין רגשותי להישארותי בקשר.
עצוב לי שאנשים מתקשים להודות בזה
אך פוסט לא בהכרח משמש לאנשים מקום ובית נוח לוידוי.
לא נראה לי שזה קשור לאמת פנימית מה שכתבת. זה קשור לערכים אפריורים לפיהם המהות שלך כאב קודמת לקיום שלך כאדם חופשי ואותנטי. אין פה שיפוטיות בכתיבתי, רק דירוג ערכים שלך וזה חשוב ואחלה. מסכים שאחריות על בחירותינו בחיים היא גורם בלתי מתפשר גם בעיניי, והבאת ילדים בעולם היא החלטה ובחירה עליונה שמשנה את מהותך כאדם פרטי. כך גם הויתור שלך על חלומות פרטים, הישארות בכלוב זהב על מנת לדאוג לרווחת ילדיך.
במקרה שלי, נבגדתי על ידי הגבר הנשוי. סיטואציה פתטית להפליא, למצוא את עצמך נבגדת על ידי הבוגד.
ולא, לא חשבתי שהיא אמורה לחוש זהות או אחווה נשית איתי, אבל בדיעבד, כשעוברים הרגשות, ונשאר רק לבחון את הבדיעבד
אז כן. יש שם חלוקה של הסבל. (סליחה על הטרמינולוגיה ששאולה מפילוסופיה אבל זה כן. )
כמה שזה עצוב, בעידן של היום "הבגידה" היא דבר שצריך להילקח בחשבון כשזוג עומד מתחת לחופה. ממש הכרח כמו הידיעה שיום אחד אישתך/בעלך יקריח/ישמין/יפליץ. יש כמה אופציות, ראדיקליות במחשבה ראשונה, אבל ברות השמה במחשבות אחר כך.
1. ביטול הנישואים - זה לא יקרה.
2. תפישת מוסד הנישואין ומאפייניו מחדש - פירוק המילה בגידה ממשמעויותיה. הבנה שאקסלוסיביות מינית אינה ברת השגה בימינו, ורוב הזוגות (נשים כגברים) ימצאו עצמם במהלך חייהם באקט מיני עם אחר. מתוך ההבנה הזאת לצאת לזוגיות שיכולה להכיל כל כך הרבה, חוץ מהסקס שמוביל את כולנו באף לחורבן או לשיאים.
כן. יש זוגות ולא מעט שנותרים נאמנים. אבל פה עולה השאלה הגדולה, נאמנים למי? למה? לעצמם? למוסד שלא בטוחה רמת מוסריותו הכובלת אדם בהחלטה רגשית של רגע לעשרות שנים של חוסר סיפוק מיני (ידוע גם ידוע שהמשיכה המינית יורדת בצורה דרסטית כעבור מספר שנים לא רב.)
בגידה היא חרא של מילה.
חדו"ש מחפשת דובר. הצעתי עבודה לדוברת מאד מוכשרת, כשהיה ברור גם לי וגם לה שהיא מעדיפה לעבוד אצלנו מאשר בתפקיד הנוכחי שלה. אבל היא מרוויחה היום כפול. היא החליטה להשאר במקום שהיא נמצאת, וציינה שזה כלוב של זהב. בעיני היא עשתה החלטה נכונה, גם אם הייתי מאד רוצה לעבוד איתה. יש לה מחוייבות למשפחה שלה ולילדים שלה.
את יודעת מה? אם הייתי אחראי רק לעצמי, יכול להיות שהייתי מעדיף להשאר בתקשורת ולהרוויח פחות. אבל יש לי משפחה ואחריות כלפיה ולכן החלטתי לנסות דרך חדשה. אמת פנימית אחת שלי היא התקשורת. אמת שניה היא האחריות כלפי משפחתי. ואמת שלישית היא האמונה שמה שאני עושה בחדו"ש מאד חשוב וזה מסייע לי להתגבר על הרצון להיות בעיתונות.
אין אמת פנימית אחת. יש המון אמיתות פנימיות מתנגשות. כאשר כמו במקרה שלך אחת מכריעה את כל השאר, אין מנוס מפרידה. כאשר יש איזון, יש מצבים שהכלוב עדיף. כמו במקהר של הדוברת.
כאשר אדם קורס, אין מנוס מכך שיעדיף את עצמי. אבל כאשר מדובר בשאלות של "קשה לו" או "ממש לא בא לו" הרבה פעמים ראוי ומוסרי שיעשה את המאמץ.
אני חבר נהדר ומאד נאמן. אבל כל חבר/ה שלי שבשעה שאני הייתי במשבר, לא היה/תה שם, כי היה לו/ה קשה, פוטר/ה (טוב למרות שהקפדתי לכתוב בלשון דו מינית, האמת היא שש לי בעיקר חברות). זה אגב לא קרה מתוך החלטה מודעת. זה פשוט קרה, כי בעיני זו לא חברות. חברות אומרת להיות חבר גם כשזה קשה ולא בא לך.וואלה.
במקרה שלי היא עקבה אחריי, ניסתה לרדוף אותי. ממש לא הבינה שאת כל הטענות היא צריכה להפנות כלפי בעלה, כי לו יש מחויבות כלפיה, לא לי. אני בחיים שלי לא התחלתי עם גברים נשואים. אבל לא, מוסד הנישואים לא קדוש בעיניי. הוא בדרך כלל, מהניסיון שלי, כסות בורגנית לשקר גדול.
הנה, אפילו כתבתי על זה פוסט.
האישה הנבגדת היא דמות טעונה וכמוה המאהבת, האהובה, הקשר ביניהן הוא קשר שבצורה מסוימת, אבסורד ככל שזה ישמע, היא של שיתוף. שתיהן חולקות את חלקיותו של הקשר עם הבעל הבוגד. שתיהן סובלות, כל אחת בדרכה. שתיהן נבגדות, כל אחת בדרכה.
על הפוסט הזה אני מקבלת המון מיילים מאנשים שלא מוכנים להגיב באופן גלוי.
כנראה בגידה זה ה-נושא הכי טעון שיש. אני חשבתי לתומי שאלה סקס, מגעילותם של הגברים, מוראות הדייטים... בכלל לא קלטתי במה אני נוגעת.
בסרט הזה האשה הנבגדת היא דמות מחוקה, הבוגד הוא גיבור טרגי בכך שהוא פוסח על שני הסעיפים והורס לעצמו את החיים, והאהובה היא דמות מאוד מעוררת הזדהות. מה לעשות, שבחיים שלי אני הייתי האהובה.
בעיניי שקר זה גם להישאר עם מי שכבר אין רגש אליו במשך שנים רבות של נישואים 'מתים' כמו שאני קוראת להם, תוך שמירת הפסאדה של הזוג האוהב, או לפחות המתפקד. מה זה אם לא שקר? רק בגידה היא שקר?
וכמו שבסרט האהובה ממשיכה בחייה, גם אני המשכתי בחיי, בעצב, בקושי, אבל המשכתי. מי שדן את עצמו למאסר עולם הוא הבוגד, בראש ובראשונה בעצמו וגם באהבה, שהיתה במקרה שלנו אהבה של יותר מ-20 שנים.
בני אדם אדם זה"אנחנו" גם האני שלהם אנוכי, הרבה שאר רוח, מעט מעשים - לא עצמאיים כימעט בכלל.
ועל זה נאמר - אם אין אני לי מי לי ? ואם אני לעצמי מי אני ? ואם לא עכשיו אמתי. זה הזמן לוותר על האנוכי, על שאר הרוח. כאן זה עולם החומר.
מעשים , עבודת כפיים, לנקום את העצמי ככה שיוכלו להיות האני שלהם באמת בלי כל מיני דיבורים לא ברור על מי ומה נהייה מהם כאן בארצי.
בני האדם כך כך לא מורכבים, לא מספיק רכים. אבל כמו שאמרתי. הם יפתיעו. האני יתחבר לעצמי. עניין של ניקיון.
טוב, בגלל זה ביטלו את הניסוי הנורא בבני אדם, הלינה המשותפת.
אבל כבר הסכמנו, שחיות הן יצורים הרבה יותר טובים ורחומים מבני אדם. בייחוד האוראן-אוטנג החמוד הזה.
ומה זאת הקביעה הזאת?
למה אני לא משנה?
למי לא משנה?
התחלנו בהעלבות?
הבנאדם שעזב אותי, מרוב שהיה שלם עם הבחירה שעשה, נכנס למוסד לחולי נפש (ויצא אחר כך). עד כדי כך לא שיניתי.
וואלה - אתה חייב לראות את הסרט.
מה, רק הנבגד בוכה? הנבגד המניפולטיבי (מבני שני המינים) שידע כבר שנים שנישואיו חשובים כמתים ובכל זאת עשה כל דבר כדי לשמור עליהם ולא לפגוע במוסד הקדוש?
והאהוב/ה, בדרך כלל זו אשה, וגם בסרט - שמבטיחים לה שהיא האחת, ועוברות שנים והיא נוכחת שבאמת כל האהבה מופנית אליה ורק אליה, אבל כל המשאבים האחרים מופנים למוסד?
והגיבור הטרגי האמיתי - הוגד - שגם הורס את חייו, גם הורס את חיי אחרים וגם בעצם מאבד את ההזדמנות שלו לאושר... דמעות תנין? לא. אני ראיתי דמעות כאלה. דמעות של החמצה אמיתית. של הרגשה שכל החיים נחיו לשווא, של ההרגשה שלעת זקנה פשוט פספסת את החיים, חיית על ידם. וסתם, בגלל בחירות מוטעות והיתקעות בהם, בגלל פחדנות. וזאת הטרגדיה האמיתית. אלה לא דמעות תנין.
השנה וחצי הראשונות הן הכי קריטיות להתפתחות שיבעת הגורים שלה ושל בופי מבקבוק במשך חודש וחצי, ואחר כך מזון רטוב ויבש וחיסונים (הוצאה מטורפת, רק התחליף חלב עלה לי 400 שקל ליום !!!), בגיל ארבעה חודשים מסרתי אותם, קודם כל לא מומלץ למסור לפני חודשים שלא תהיה להם חרדת נטישה, וגם משכתי את זה, רצתי את הטיול הראשון אחרי החיסונים ועוד קצת, אחרי הכל הייתי כמו אמא שלהם, אני הנקתי אותם (מבקבוק כמובן) וטיפלתי בהם והכל. אבל בסופו של דבר מסרתי אותם לבתים חמים כי לכל אחד מהם מגיע את הבית שלו והיחס האישי שלו, וטיול משלו וצעצועים משלו, ככה מפתחים אישיות - ככל שאתה מקבל יחס אישי, פתאום ! הם גדלו ! פיזית !
בבת אחת, הם היו פיצים , תוך שבוע מרגע שהם הופרדו כל אחד קיבל קצת אופי משלו וגם גדל. לא מתפתחים כקבוצה.
קיבוצניקים לא מגיעים לכלא - אבל לא יודעים לפתח יחסי אישיות כשאין ממי ללמוד שאין שני הורים שאוהבים זה את זה 100%. לפחות עד גיל שנה וחצי.
בחולי ובקושי - הזמניים. לא כשיטה.
ואני אגב לא אוהבת לקבל כוס תה כשיש לי חום. אני אוהבת שבאה חברה, בועטת לי בתחת ואומרת: צאי מהמיטה, פדלאה, ובואי לצעידה בים. ואני באה.
היה לי ידיד שנהג לומר: הכוח החזק ביותר שמניע אותנו הוא הפחד.
שימי לב - לא מה שמשתק אותנו, אלא מה שמניע אותנו.
אני לא מוכנה שהפחד יניע אותי. לא הפחד להיות לבד. לא הפחד מה יחשבו עליי. אפילו לא הפחד שילדיי ינטרו לי.
תתפלא/י...
התייחסת אני מניחה ללינה המשותפת, שלשמחתנו פסה מהעולם.
בואי נדבר על תקופות ילדות - כמה שנים לדעתך בנאדם אמור לסחוב ילדות מחורבנת ולתלות בה את כל הדפיקויות שלו? כמה שנים הוא אמור לגרום נזק לעצמו ולסביבתו לפני שהוא צולל לתוך עצמו, לבד או בעזרת מטפלים, ומתמודד עם מוראות הילדות ומה שהותירה בו? הרי בתי הכלא מלאים באנשים עם ילדות מחורבנת, ובכל זאת לא כל מי שהיתה להם ילדות קשה מזיקים בבגרותם לסביבתם. הבחירה היא תמיד שלנו - לאהוב, לתת או לנקום בכל העולם שוב ושוב על כל עוול שנגרם לנו בעבר.
מאוד יפה השיר, וגם הקול שלה, וגם מה שהיא לובשת, וגם התמונה החדשה שלך. תודה!
ברור. לוותר, להכיל, לסבול - עד שיום אחד את חוטפת את הקריזה ומחליטה שלא מתאים לך.
הבן אדם הוא כמו איפון דור שלוש G. האייפון דור שלוש הוא שדרוג לטלפון הסלולארי הפושט שהיה לנו עד כה.
ככה גם הבן אדם ההומו סאפיינס הוא שדרוג לקוף שקדם לו
.
אבל אם מביטים במבט גלובאלי או אבולוציוני, אם תרצי, השדרוג הוא רק עניין של כמה מוטציות וברירה טבעית.
אז הקוף מתנהג בבהמיות?
וכך גם תכונות אלה עברו מהסבא לנין של הנין של הנין של הנין 
...
אז כן, אני מסכימה איתך עם מה שכתבת:
מתאכזבת מאנשים כעניין שבשגרה. מהקטנוניות שלהם, העליבות, האפסות והחולשה...
טוב, רק עכשיו חזרתי הביתה.
היה לי יום פורה במיוחד - סיום הגהות לשני ספרים - מדריכי כיס לאנגליה ולאיסלנד, ופגישה עם החברות שלי שומרת מסך ונעמית. בחוץ היה קר אבל איתן היה מצחיק.
עכשיו ליזי, אני לא יודעת מה להגיב למה שכתבת אבל אני ראיתי את הרכות שלך, בעיניים, וזה הספיק לי. עם זאת, קשה להסיק ממנה על שאר האנשים.
ואחרת את לא מכירה?
אני מכיר גם את הבוגדת והנבגד.
השלישי כבר לא משנה.
במשוואה הזו, יש רק אחד שבוכה כי אני לא סופר דמעות תנין.
טוב מאוחר מאשר לעול
ויפה שעה אחת קודם
בהסתייגות אחת
בחולי ובקושי תמיכה כזו היא בילט אין
גם לי נעים לקבל כוס תה שיש לי חום
אני מבחינה בין
מעוררי החמלה לבין מעוררי הפירגון
חוק האבולוציה פועל בכל דרך של "רמייה עצמית" שכנוע, בדידות,אוטוסוגסטיה ולו רק להמשיך
להתרבות,רק כשאנחנו כבר לא בגיל הרבייה,מתחיל הליך החשיבה נטול השפעה מנושא הילדים,אך לא נטול
חרדות,אנשים עם חרדות לא יתפקדו לבד וימצאו כל דרך ויעשו כל הנחה כדי להיות עם בני זוג/חברים וכל תרוץ
יפעל והאכזבות לא יאחרו להגיע. לצערי מיא רק אנשים בלתי תלותיים באחרים,ושלא סובלים מחרדות זכו
בפריבלגיה לבחור חברים או לבחור בחברתם עם מינימום אכזבות. השליטה האבולוציונית והחרדות הם הגורמים העיקריים
להתקשרויות שלנו החברתיות ולמה שזה מביא איתו. רוב האנשים בכלל לא מכירים בחרדות שלהם ולא כורכים
את נסיבות חייהם לחרדות,תמיד נדמה להם שהאירועים התרחשו באופן מקרי.לא סתם לאנשים מסויימים יש יותר
אכזבות .הרגעת החרדות או טיפול בהם לא חשוב באיזה אמצעי מפחית באופן ניכר את התלות באנשים ואת הבחירות
הבלתי מוצלחות של חברים[חברים מכל סוג] שימי לב כשאת מפרקת אכזבה עד למולקולה הראשונית , מסתבר שהיא מתחברת לבחירה בלתי נכונה.
בסדר.
אתה יודע שחר, אם אנחנו כבר בכנות לגבי ילדים - אז אני מכירה לא מעט אנשים שלא ממש אוהבים את הילדים שלהם, בגלל שהם מזכירים להם את בני הזוג שהם לא התאהבו בהם.
למה שאתה קורה "לבנות חיים" - אני קוראת: לסגור את עצמך בשלישיית הכלובים: משפחה, עבודה ומיקום גיאוגרפי. גם אם לפעמים אלה כלובים של זהב, אנשים רבים רואים בהם כלובים.
יפה שזרמת...
אני לא מפחדת שיתחיל, פן ייגמר. בדרך כלל פשוט יש לי מוטיבציה 0 שזה יתחיל - אם אני באמת כנה עם עצמי, אפחד לא ממש מעניין אותי ולא ממש מושך אותי. (ולצערי זה כולל בחורים מאוד יפים, חלקים ומקועקעים בני 31 שמתחילים איתי ברחוב על גבי אופנוע...)
אאה, היציבות....מישהו אמר הצייתנות הורגת ?!
מיא, זאת לא יצבות, זה יצור של אנשים כמק"טים. אשליה.
התחלתי לכתוב פוסט שהוא טראקבק לפוסט שלקס טירקבקה אצלך.
פעם ראשונה שאני כותבת פוסט לא ישר מהראש לתוך העורך של הקפה, (בכל זאת שאתה אורח אתה צריך לתת למארח לראות מה הבאת לפני שאתה מגיש את זה במסיבה שלו. לא סיימתי כי אני עובדת במקביל)
הינה חלק קטן ממנו, טעימה :
החברה יש לה האינטרס שלה להסדיר את היחסים הבינאישיים כדי שיהיה סדר. כי אם כל אחד יילך לפי הלב, התאים החברתיים יהיו עוד יותר קטנים מהמשפחה הגרעינית וזה יפגע ביציבות של החברה.
כן, אבל אתה יודע מתי רע לך. יש גבול לכמה אפשר לשקר לעצמך. אני למשל שיקרתי עצמי יופי, נומר לגבי יחסים עם חברות, עד שראיתי שזה לא הולך.
זהו בדיוק. בזה דן הסרט.
וכששני אלה הם הדומיננטיים בסיבות להישארות יחד, הכל מתחיל להירקב ולהסריח.
מיאוש,
אני מקדישה לך את השיר באהבה.
לא יודעת למה. ככה בא לי.
http://www.youtube.com/watch?v=b0pOAVGvePQ&feature=related
יש אנשים ששונאים להיות לבד - אגב גם אני לא טובה בזה. ואני לא מדברת על גבר דווקא. אני חייבת להיפגש עם חברות כל יום ולראות אנשים. אבל לאו דווקא לחיות עם מישהו. אנשים כאלה, עדיף להם לחלוק עם מישהו את חייהם. ובלבד שהם יידעו בדיוק מה מפעיל אותם ומהי המוטיבציה. ובמילים אחרות מיהם. אני כשלעצמי לא משתגעת על הקונספציה שאני עלולה להיתפש כ'סידור נוח' למישהו. זה אפעס לא נורא מחמיא לי. אני רוצה לעשות למישהו את החיים קשים, ושהוא בכל זאת ירצה להיות איתי!
אני חושבת שלא צריך להתעלם ממה שאתה מרגיש - כי המחיר יהיה מאוד גבוה. למשל, בדיכאון. כשהגוף שלך מתפרק אתה יכול להכריח את עצמך עד מחרתיים, אבל לגוף הבנזונה יש שיטות משלו להודיע לך לעצור.
כשאני התעלמתי מההרגשה שלי היו לי התקפי חרדה - שפשוט הפסקתי לנשום. ובנאדם שמפסיק לנשום לא בדיוק יכול לתפקד - למשל עם הילדים, כמו שאתה מציע. אם בנאדם לא רוצה לראות את הילד שלו - וזה המצב הקיצוני, כן? כי מילד בדרך כלל לא מתגרשים, למרות שגם נטישת ילד זה דבר שכלול ברפרטואר ההתנהגויות האנושי - ובניגוד לבנזוג שממנו כן אפשר להתגרש. אבל בוא ניקח את הדוגמה של הילד: הבנאדם צריך לדעתי להתעמק בתחושות שלו ולחשוב למה הוא לא סובל את הילד או לא רוצה לראות אותו - כי זה מגביל לו את החופש? כי האופי של הילד מחורבן? ולטפל בבעיה עצמה. בשום אופן לא להתעלם ממנה.
אני הרי גרה עם הילדים שלי, אבל היו לי תקופות - לא ארוכות - שבהן אמרתי לילדים: אני עצובה/עצבנית/כועסת/מדוכאת, וזה לגמרי לא קשור אליכם, אבל אני לא כאן. פנו אליי רק במקרה חירום כי אני צריכה לטפל בעצמי. ועובדה שהיום כן יש לי משאבים וכוח לתת להם, כי התרפאתי. אבל עשיתי משהו בשביל זה. כמו כן, היו התנהגויות שלהם ששיגעו אותי - ואמרתי: אמנם אתם הילדים שלי ואני כאילו צריכה 'להכיל' אתכם בכל מצב, אבל התנהגויות כאלה לא אסבול. למשל, שקרים. וברגע שהן יתקיימו, אני לא אהיה זמינה לכם בשום אופן.
זה תלוי איזו משפחה יש לך. אני הייתי מילדותי ילדה מורדת ומצאתי בחברות שלי משפחה.
כבר כתבתי בעבר על מוסד 'החברה הטובה' - אני לא חושבת שיש לו מקבילה אצל גברים. אבל בהחלט - בעיות בריאות, אוברדראפט ענק, בעיות של ילדים מתבגרים - את כל זה החברות שלי - הטובות - חולקות איתי. הן אלה שמלוות לי כסף כשאני צריכה, מכסות לי את האוברדראפט - ואני מחזירה במשך הזמן. וכך אני להן. מי שנמצא איתן בבתי חולים (ההיפך עוד לא קרה, טפו טפו) זו אני ולא המשפחה שלהן. אנחנו כנראה מדברים על סוג אחר של חברים. אני מדברת על חברי-אמת לכל החיים, לא על זוגות-חברים ל יום שישי.
וגם כשאתה אומר משפחה - למי אתה מתכוון בעצם? למשפחה הגרעינית? למשפחת המוצא? כי במשפחה שאתה יצרת, הילדים שלך ודאי לא יתמכו בך. נשארה רק אשתך, ואם בני זוג מוכנים לתלות את כל יהבם באדם אחד בחיים - לדעתי זו בעיה. למשל במקרה של גירושין, שאז הם מרגישים שכל עולמם נחרב. והרי גירושין מאוד נפוצים בחברה שלנו. זו לא איזו בעיה שולית ונידחת בעלת סבירות נמוכה. ולגבי משפחת המוצא - כמה שמעתי על ריבים בין אחים שנגעו לקבלת כסף מההורים - גם בעודם בחיים וגם ירושות, לקבלת עזרה בטיפול בנכדים... נורא טעונים העניינים האלה.
תמיד סברתי, שכיוון שמשפחה לא בוחרים ואתה עלול להיתקע עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, וחברים - כן, עדיף לבחור היטב ולסמוך על החברים. היום אני חיה בהרגשה שאין לי כבר על מי לסמוך. שכמעט אין. רק על עצמי.
אני חייבת להגיד לך שלדעתי זה בכלל לא עניין של התבגרות. זה עניין של אופי. יש לדאבוננו בני 60 שנשארו תינוקות. תינוקי בן 60 זה לגמרי פאתט: טפלי בי, דאגי לי, קר לי, חם לי... אפילו ברשימה המהוללת של גברים שצריך להתרחק מהם כמו מאש הקדשתי לפחות סעיף אחד לזן: זה שקר לו, חם לו, הוא עייף, מסכן, צריך לישון בצהריים וכיוב'. גברי ה'טפלי בי' בחיים לא יתנו לך אינטימיות - ומן הסתם גם נשות ה'פנק אותי, אני אשה-ילדה מעפעפת ומתנחמדת ולא אחראית למעשיי וקבל אותי כמו שאני בלה בלה'.
כפי שאת שמה לב, סבלנותי לטיפוסים האלה יורדת לאחרונה מרמת האפס לתחום המינוס.
אני אגיד עוד דבר
גם בחברות רגילה צריך לדעת גם לוותר
ולהחשב בצד השני
בסופו של דבר לכולנו יש איזה דפקט
כל השאלות:
מהי חברות טובה
מהי מערכת יחסים טובה
מה אלה חיי נישואים טובים
מהי אהבה
מהו ערך - והאם הוא ערך מוחלט או לכל אחד הערך שלו כפי הבנתו או יכולתו?
לרצות שהעולם יתכופף ויתאים את עצמו לצרכים שלנו? או לנסות להתאים את עצמנו לעולם? או שאולי ממש אולי ניתן למצאו את הדרך בין לבין.
אני מאמינה גדולה בדרך, בבחירות, בתבונה שלפני התוצאה הסופית.
אבל את יודעת שאני גם לא סומכת על אף אחד בדרך. רק על עצמי ועוד מספר קטן של אנשים שנמצאים איתי לאורך זמן או שהוכיחו את עצמם. והם אגב לא חייבים להיות מושלמים, אלא רק נאמנים לעצמם ולערכים שלהם, גם אם זה נוגד לגמרי את הערכים שלי, עדיין החברות לא תפגע. שאין תנאים מוקדמים לסינכרון מלא.
אבל לא נוגד את הערכים של יושר וטוב לב.
ולגבי בגידה של גברים בנשים..זה משהו מאוד מורכב ומאוד בעייתי. כי יש בגידות שהן סדרתיות ויש אהבות גדולות שאתה פוגש בדרך..אז אני חושבת שהנאמנות לעצמך היא קודם. אבל אני יכולה להבין אדם שבוחר להישאר עם המשפחה שלו - למרות שפגש אהבה גדולה. כי הוא התחייב לדרך. וזו גדולה ולא בגידה בעצמך.
רק אם אתה מרגיש קורבן ונשאר מחוסר ברירה או פחד זו בגידה בעצמך ואחר כך בבן זוג שלך.
המשך יבוא...הולכת לראות סרט.
בטורים שלך יש מערבולת של רגשות. אכזבה, ותסכול, ושמחת חיים, והתנשאות, ועמידה על ארבע מתחת לשולחן, ואהבה, ותשוקה, ותקווה, ואושר ועוד ועוד. את גדולה מהחיים. שחקנית ראשית בהיכל התרבות.
לא הייתי בסרט, אבל עשית חשק ללכת אליו.
לגבי בגידה - אתמול פגשתי חברה חדשה ומקסימה מהקפה, ובין המלל הבלתי פוסק של שתינו דיברנו קצת על בגידות. היא סיפרה על שלה, ואמרה שאין לה שום נקיפות מצפון על כך. אני הוצאתי כמה מילים על שלי. לא נעים לי לדבר על זה. גם אני בגדתי בלי שמץ של נקיפות מצפון. המשיכה שלי גברה על הכל.
לעניין אכזבתך מאנשים - בין הדברים הכי מעצבנים ומאכזבים זה לצפות למשהו מאדם מסויים (אצלי זה לרוב מאישה כמובן) ולקבל זין בריבוע. זה קורה. אבל יכול להיות שלפי כל התורות שאת מכירה ובטח מקיאה אותן, דווקא הציפייה שלך לאכזבה זה מה שגורם לה להתממש... די. אל תזלזלי בזה :) (את בטח חושבת שהתורות הללו הן חארטה בריבוע) אה, ועוד משהו שכבר ציינתי אותו - צריך כמובן אינטואיציה כדי לדעת על מי רצוי לסמוך ועל מי לא. וברור שטעויות קורות.
המשפט שכתבת, שאינך יכולה לסמוך אלא רק על עצמך הוא משפט קשה ונורא. סליחה על ההתערבות, אבל אני מקווה עבורך שהוא לא נכון. או לפחות שבקרוב הוא לא יהיה נכון.
וחוצמזה, רק רוצה לכתוב לך שאת מאוד שנונה.
וחכמה.
אוקיי קראתי.
במרס/מרץ. ארס/ארץ - אומרים שלא קיימת אמת, שאין רכות. שליבות האדם חצויים.
בין החומרי(העצמי/עצמות) לבין הרוחני. אך הרוחני הוא אנוכי, הוא לא מי שאתה באמת, הוא מה שנוצר מהמעשים והדיבורים שלך.
אתה האני (האין, העין, הני המופשט ללא צורך בדבר) והאני הוא טוב תמיד, נקי מאנוכיות ומעצמאיות.
במקור, בקוסמוס - לכאורה אין מילה כזאת "אנחנו" - יש אנו ויש אנוכינו.
אבל זאת אשליה כשם שכאן אשליה. כי כן יש אנחנו, עובדה שבני האדם קיימים והם כאן להשאר , עם כל הסתירות שבהם.
האמת עשויה שכבות ומתחת לכל השכבות ישנה רכות. ראיתי אותה, אני רואה אותה כל הזמן. אני מאוד מאמינה בבני האדם.
מאוד אוהבת את האי וודאות. מאמינה שהם יפתיעו. גם בדרך וגם בתוצאה.
כמו שאמרתי קודם. אוטופי.
כך או כך היום המחיר כבד ממילא. בלי אמת פנימית.
YYY מיא, איזה פוסט עוצמתי.
יסלחו לי מגיבייך המלומדים כאן למעלה (סטונצ', אני מסתכלת עליך) שלא אמשיך בניתוח הפילוסופי שלהם, הפוסט הזה כלכך אסוציאטיבי אישי שאני אשפך איתו באסוציאציות שלי (לזרום זו מילה מעצבנת, להשפך יותר מסתדר לי). איך אחד הדברים הכי קשים בקשר הם הפחד, ואיך לכל אחד הפחד שלו, ואיך בד"כ הפחד הוא שזה ייגמר, ואיך אני מוצאת את עצמי מפחדת שבכלל יתחיל. ואיך הדבר שהכי מפחיד אותי הוא אובדן האני (האותנטי? :)) בתוך זוג, ואיך אני (כמו שאומרת חברה שלי) מטמטמת את עצמי בשאלות מתחת לאדמה גם כשאין שום סיבה לשאול רק מתוך הלחץ הזה של ללכת לאיבוד.
(ואיך לפעמים בגידות הן הדרך שלך לחזור לעצמך.)
}{
טוב ורע זה אותו דבר, הם ניסבתיים, רציונלים.
רשע וצדק הם ניגודים, הם אין סופיים. אין להם סיבה. לא רציונליים.
המתמטיקה מסבירה את זה דיי טוב.
צדיק יתן לך את הפת לחם האחרונה שלו בלי לחשוב על כך רציונלית.
ורשע יקח את ממך את הפת לחם האחרונה שלך בלי לחשוב על כך רציונלית.
לעומת זאת דברים טובים ורעים הם ניסבתיים, רציונלים - כך שזה מבוטל.
לעולם האדם לא יודע למה הוא עושה דברים מרושעים או צודקים. למה הוא עושה טוב ורע הוא יודע.
תהיה טוב ותשתדל לעשות צדק, תהיה רע אם אין ברירה - אבל אל תהיה רשע.
לא פשוט ללכת אחרי הלב. אני כנראה בחרתי לי את זה כדרך חיים. אבל אני דפוקה, בעני החברה לפחות.
לא בטוח. פגשתי לא מעט אנשים שלא התחתנו מתוך אהבה גדולה. לא מכיר מישהו מהם שמצטער על כך. זו דרך ליצור ילדים, לבנות חיים. כולנו עושים כל הזמן פשרות. המחשבה שאפשר לחיות כל הזמן מתוך אמת פנימית גדולה בראש ובראשונה מתעלמת מהמחירים שאתה תשלם על כך ושהאחרים ישלמו.
צודק. ואלה סיבות נוראיות, לפחות השתיים האחרונות. זה בדיוק למה שהתכוונתי כשכתבתי שדאגה לעצמי היא הומניזם, בעיניי יש אחריות אדירה לחירות הבחירה שלי כמייצגת את האנושות כולה, נשמע מוזר, אבל לא, זה רק אוטופי. אם כל פרט ופרט ידע שבחירתו היא בחירת האנושות, אם טובה היא טובה לאנושות, אם רע היא רעה לאנושות, אזי כל הכדור הזה היה נראה אחרת. אדם הבוחר לחלוק את חייו מתוך פחדיו (לחץ חברתי, בדידות) הריהו בוחר רע בשבילו ובשביל האנושות והראייה - אבסורד מוסד הנישואים בדורנו המתגרש.
מה שאני כתבתי זה שאפילו בזוג הם קשים למדי.
ואני לא חושב שאנשים מתחתנים כדי לחלוק את המשאות האלה . נראה לי שהסיבות העיקריות לנישואים בחברה המערבית הן: אהבה רומנטית, לחץ חברתי ופחד מבדידות.
בוקר טוב מיא מותק,
שיו איזה מאוחר הלכתי לישון.
כזה מאוחר שכבר היה אור בחוץ.
אני מעירה את עצמי ועוד מעט תגובה. ראיתי את הפוסט כבר אתמול. אבל עוד לא קראתי.
נכון אבל גם במצבים של אין ברירה, אפשר להיות מוסרי ובן אדם ואפשר לא. אפשר לחלק את הרכוש בצורה הוגנת ואפשר להפוך את אהבת החיים שלך לאויב מספר 1. אפשר להפוך את הילדים לנשק ואפשר להסכים שטובתם קודמת למחלוקת.
מתוך מאמר שפרסמתי לפני 3 שנים - אל תזרמו:
"הנה כמה אמירות על תפישות פופולריות, שהשבים מהודו מרבים להישבע בשמן:
אדם צריך להתחבר לעצמו ולעשות את מה שהוא באמת מרגיש. האמת? לפעמים אדם מתבונן פנימה, מגיע למודעות הדרושה, מבין מה הוא באמת רוצה לעשות, ומן הראוי שיעשה בדיוק את ההיפך. למשל, אם אדם מרגיש שלא בא לו לראות את הילד שלו ושל גרושתו פעמיים בשבוע, עליו להתעלם לגמרי ממה שהוא מרגיש. ולהבדיל, אם אזרח מרגיש שממש לא אמיתי ונכון לו ללכת להצביע, זה עלול לעזור למפלגות הטרנספר להכניס עשרים מנדטים לכנסת, והן כנראה לא יביאו שלווה לעולם.
צריך להשתחרר מהתניות ולהתגבר עליהן. למה, בעצם? אחריות, כבוד, רגשי אשמה הם מכשיר חשוב, שעוזר לנו להיות בני אדם, לדאוג להורים שלנו, לילדים שלנו, לדאוג לעובדים שלנו, לא להיות נבזים מדי לבני זוגנו. בלי התניות, לא ברור איזה מעצורים יישארו לרבים מאתנו.
לא חשוב מה תהיה. העולם החומרי חסר חשיבות - אולי זה נכון ואולי לא, אבל זה פשוט לא רלוונטי כל זמן שאתה בוחר לחיות בעולם המערבי. בעולם המערבי חשוב מאוד מה תהיה, וכסף בהחלט מסייע לקנות אושר ושלווה. כסף אפילו קונה את היכולת להשתתף בפסטיבלים של שאנטי."
כל המשאות שציינת הם לא סיבה מספיק טובה לחלוק חיים עם מישהו אחר, אבל, עצם זה שהם לא סיבה לא אומרת שרוב האנושות לא חושבת כמוך ועושה את הצעד וזו המוטיבציה שלהם להתחברות. מתוך אינספור בחירות אפשריות האדם יבחר את מה שיקל על חייו החיצוניים, וזה בסדר, אבל אין בסידור החיצוניות כלום עם סידור האמת הפנימית שלו שמוסכה על ידי המשאות (ואולי טוב שכך, כחש עצמי, אחרת ניתן להשתגע)
ונניח שאני בדרך כלל לא מתאכזב? נניח שאני מיטיב לבחור את האנשים שאיתם אני בקשר?
הרי יש כל כך הרבה משאות שבעצם אתה חולק רק עם המשפחה - אובר דרפט ענק, בעיות בריאות, אוטו שמתפרק, ילדים מתבגרים. חברים יכולים לשמוע ולהכיל ולשמור סוד וזה המון. אבל הבעיות נערמות.
אינטימיות בוגרת ? היא מעטררת תשוקה ?
אינטימיות נבניץ עם הגיל ככל שאנחנו גדלים (ויש לדאבוננו בני 60 חסרי יכולת לחלוק אינטימיות)
ארגז הכלים בנבנה הזה מתעשר ובכל גיל נוסף לו עוד רובד , לכן אני לא חושבת שאינטימיות בווגרת טובה יש בה גם אפרודיאק אני לא מוכנה להסתפק באפשרות שרק היא תהיה בינינו
אבל להיות אמיתי זה לא רק ש"בא לך" לעשות משהו - כלומר זה לא רק סיפוק של דחפים ויצרים. להיות אמיתי זה גם להיות נאמן לעצמך, למי שאתה.
אתן דוגמה - לי, לרוח החופשית שלי, חיי הנישואין לא התאימו. לא הבנאדם לא התאים. ההסדר הזה לא התאים לי. גם לא משפחתיות. אני לא אשת משפחה. אני אינדיבידואל. כשניסיתי להדחיק את המחשבות האלה, נכנסתי לכזה דיכאון, שלא יכולתי לצאת מהמיטה. הגוף שלי בגד בי. הוא לא הסכים ללכת בדרך שכפיתי עליו.
המוסר היחיד שלי היה להיות נאמנה לעצמי, כי אם אתה לא נאמן לעצמך אתה בעצם משקר לכולם ומכריח אותם לנהל מערכות יחסים עם שחר ה'לא אמיתי'.
נו, הרי יש הפתגם הצרפתי העתיק: חיי הנישואין הן משא כבד מדיי לשניים
ברור שאדם זקוק לזולתו. האדם הוא חיה חברתית. אנחנו לא אמבות. אבל השאלה היא אילו קשרים, מה טיבם, מה מידת האמון שאתה רוחש לאנשים, מה מידת התלות שלך בהם, שלהם בך, אילו ציפיות יש לך מהקשרים שלך, מה אתה עצמך מוכן לתת, מה קורה כשציפיותיך לא מתמלאות... יש המון המון שאלות בלי עין רעה!
אני יכולה להעיד על עצמי שאין יום שאני לא חושבת על העניינים האלה. לא רק במובן הצר והפרטי, אלא גם במובן הגדול, של משמעות החיים שלנו, בניסיון לנסח איזושהי חוקיות שתציל אותי מהכאוס הכללי המאיים מאוד מאוד. זה הרי לא ייתכן שאשקיע כל חיי משאבים נפשיים רבים במערכות יחסים וכל פעם אתאכזב מחדש.
אתה כל כך צודק. לפעמים להיות אמיתי זה להרגיש שלבא לך נורא לעשות משהו אחד ולמרות זאת לעשות את המעשה המוסרי.
נראה לי ששנינו "נחתנו" על האותנטיות בסוף השבוע הזה..:))
יש אשליה ושקר שמסתובב שנאמנות לעצמי היא אגואיזם ופגיעה באחר, זה הבל מאין כמוהו של אנשים המתכחשים לעצמם או ניזונים מכל מיני גורואים שמספרים להם על אהבת (בבלוג הזה כותבים אאבת, לא? :)) כל האנשים ועל חיבוק עצים מדי בוקר. אני כבר יודע שאי בגידה בעצמי היא בהכרח אי בגידה בהומניזם, וכך גם אם כולם יתנהגו. מי שידע לא לבגוד בעצמו, יהיה מחויב מעצם העניין להיטיב לאחר כי בסוף אם סך הפרטים יעשו הכי טוב בשבילם, יהיה יותר טוב לכולם, אני מאמין בזה כמו השמש זורחת עכשיו.
וכמו שכתבת אצלי, אכן משימת חיים ללכת בין הטיפות של האהבה העצמית הזאת וסילוק הרצייה החברתית.
קולנוע צרפתי עושה לי טוב תמיד...
הקפה זו מדמנה.
אבל גם מחוץ לקפה, וגם בחברות, וגם בשאר היחסים, אני מתחילה להבין שמשהו דפוק. אנשים צריכים להגיע למדרגה נפשית מסוימת כדי שיוכלו לנהל מערכות יחסים תקינות. גם עם חברות. כל המסובכים נפשית והבלתי פתורים ובעלי הדיסוננסים הגדולים בחייהם - מהם לא תבוא החברות הטובה והמעצימה.
כל כך נכון.
הכל טמון בילדות - כל הילדויות של האנשים האלה לא היו משו... העניין הוא שבמהלך החיים הרי ניתן לתקן, לצבור חוויות חיוביות שיפצו על החוויה הראשונית הרעה - אבל בשביל זה באמת צריך להיפתח קצת, לצאת מהבועה.
הם בונים קירות שחושבים שיגנו עליהם, אבל הקירות האלה רק משחזרים את הילדות הדפוקה שלהם לאורך כל החיים וזו כמו נבואה שמגשימה את עצמה. פאקינג טרגדיה יוונית.
חבל שהאנשים האלה לא הולכים עם תווית - תשושי נפש. אתה בדרך כלל לא יכול לקלוט עליהם ולהתרחק בעוד מועד.
אני אומרת סמכי רק על עצמך
ברור שתמיד יש את החברות הבאמת טובות והאמינות
שתמיד את יכולה לבטוח בהן.
החברה שלנו לצערי רעה מאוד אבל מאוד
ואם את לא יודעת לשחק אותה אז את אאוטסיידרית
אז ככה
אם יש לך עבודה טובה ושווה - הרבה ילקקו לך הרי זה ברור
להגיד לך את האמת מיא - הקפה הוא כזה שקוף ולא אמיתי
וכל הלקקנות שיש כאן מביאה לי בחילה
בקושי תוכלי לראות אמיתיות.
אני אומרת רק ברגע האמת את יכולה לדעת מי חבר ומי לא
ובגידה בייב כבר הוסר מאבן שושן - בגידה זה הכל מותר
חופשי. *
מה זה הצד שבוכה? אני היכרתי שלושה צדדים שבכו: הבוגד, הנבגדת והאהובה.
ואו-הו, התנהגות של חברים/חברות - זה כבר נושא לפוסט נפרד.
יש אנשים שהפחד מהאכזבה, הפחד שיבגדו בהם, הוא הפחד הגדול מכולם. לכי תדעי איזו שריטה הם מדחיקים.
אז מרוב פחד הם בונים חומות, או יותר נכון קירות זכוכית. במבט ראשון הדרך נראית פנויה, אבל כשאתה מנסה להתקרב... בום! אתה נתקל בקיר. לפעמים נראה לך שאיכשהו עברת את קיר הזכוכית, אבל אחרי כברת דרך שוב... בום! עוד קיר.
והכי גרוע, באיזשהו שלב, בלי להרגיש, הם בונים גם קירות לעצמם. אפילו הם עצמם לא מסוגלים לגעת בעצמם.
לשמחתי ראיתי את הסרט לפני שבועיים.
תהיתי איך התחלת לבכות מתחילתו, כי לי לקח לפחות חצי סרט להתמקם ולהבין מה ומו
ומשהתמקמתי, הגיעה בהחלט ההנאה הצרופה ואיתה, כן, גם דמעות ( אני חושבת..כן).
הסרט אכן מעורר תהיות על אהבה ובגידה, מהי אהבה, ובמי בוגדים כשהולכים עם הלב.
הסרט הוא סרט והחיים - חיים.
האהבה שם בסרט, אותה אהבה "ממבט ראשון", כימיה מגנטית ומוטרפת, פרומונים שנשפכו והגיעו עד
למושבים האחרונים שבקלנוע כוכב הצר והארוך, היא בדיוק מסוג האהבות, שכשהן מוגבלות לתוך סרט, הן לכאורה
חינניות כל כך.
האהבה הזו, אהבה אסורה של כימיה, של סקס בבבתי מלון, של נסיעות טרנס אטלנטיות, ריגושים וגעגועים אין סופיים -
האם היא האהבה? האם היא עמדה באיזשהו אתגר או מבחן?
דניאל אוטיי נראה איש מיוסר לפני האהבה הזו, אחריה ובעצם גם במהלכה.
לדעתי הוא לא בגד באישתו וגם לא בגד באהבה שלו. הוא בחר במסלול חייו המיוסר והתמיד בו.
אני לא ראיתי חדווה ממשית בשום דבר שהוא עשה בסרט הזה - לא בחיי משפחתו הגרעינית, לא ביחסו לילדיו,
לא בעת שעבד וגם לא באהבה שלו. גם לא אח"כ כשבילה עם כלתו ונכדותיו.
בסוף הסרט, כשתהיתי אם אותו ילד בלונדיני נראה כמו בן 5 או בן 4 , אם הוא שלו או של איש אחר,
כשה"אהבה" הזו היתה כבר אבודה סופית והדמעות ושיברון הלב חתמו את המסך, הבנתי שהאיש בחר בסבל כי כך בחר
ולא משום נאמנות לאף אחד אחר. הוא דוקא היה נאמן לעצמו.
ובענין המיזנטרופיה ההומנית -
אני מאמינה בחברות ומאמינה שאפשר ורצוי לסמוך על עוד אנשים מלבד על עצמי (דמות שבהחלט אפשר לסמוך עליה לטעמי).
הנפילות קרו ויקרו ולכן אדם מייצר לעצמו בסופו של דבר מעגלים של קירבה ולעיתים מרחיק ומקרב בתוך המעגלים האלה, אפילו בלי להרגיש, על פי מידת האמת , הכנות והנכונות להיות באמת שנודפת מהאנשים שבחר (או שלא בחר) להקיף אותם סביבו.
אלה בעיני חיים שיש בהם אהבה .
שי ?
מי זה שי ?
יש שם גם לינק לשיר...
למרות שאי אפשר למצוא אותו בגרסא מלאה באינטרנט.
איך זאתי ?
Never Again
קשות הבגידות, בייחוד בצד שבוכה, לא רק בסרט, במציאות.
"אם יהיה עלי לבחור בין בגידה במולדת לבגידה בחברי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד במולדת."
(א.מ. פורסטר)
שי, יש באמתחתך אולי ויז'ואלים יותר מעוררי תיאבון?
איזה צחוקים = עם הסרט המחרמן הזה, טוב שאני אחרי ולא לפני...
מריו טסטינו הוא דה בסט לגמרי. ואיזו יפה השרשרת! וגם הנעליים, הגרביים, השמלה - הכל הייתי לוקחת ומעמיסה!
כל הכבוד להצלחה שלך ולך!
אלה שבוגדים באהבה עבור עצמם... נדפקים. כי מה יש להם עצמם אחר כך מלבד תחושת החמצה מתמשכת?
ונכון, ההפסד ברור מאוד. מה שנקרא: קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. אי אפשר לקבל ערבויות, ובכל זאת צריך להחליט.
תודה על המילים החמות.
תודה רבה. זה מצחיק בעיניי שבאמת תמיד מתעסקים במובן הצר של בגידה - כסקס עם מישהו שהוא לא בעלך/אשתך.
נו, עוד גורו. גם הוא מאמן? כי בזמן האחרון צפיתי כאן בקפה ביצורים ההזויים ביותר הופכים למאמנים כהרף-זין.
הנה, חזרתי אחרי שעתיים - על הדקה. זה היה דייט מתומצת. באמת, איבדתי את סבלנותי לציבור הגברים, ועמם הסליחה. גם כשמדובר בחתיך אורס וחלק באופן מחשיד (מה נהיה עם הדור הזה שכולם עושים לייזר בכל הגוף?)
ציינתי את הילדים כי הם נחשבים לפרה הקדושה ביותר. אבל כשחושבים על זה, עשר שנים מהחיים השבתתי כל פעילות - קריירה, יצירה, תחביבים, השכלה, ספורט, מיניות. עבדתי כמו חמורה אבל אי אפשר היה לקרוא לזה התקדמות בקריירה. אם זו לא בגידה בעצמי, אני לא יודעת מה כן.
היום אני חושבת שהילדים שלי יוצאים נשכרים מכך שאני אני. עושה את כל הדברים שאני רוצה ואוהבת וגם משתדלת לתת להם מה שהם צריכים. הגיל איתי בפירוש עושה חסד. למדתי מה חשוב ומה לא.
ובתיאבון לך.
( במקרה גם עובדים ביחד, במקרה גם ב – Dolce gabanna ).
וממשיכים להצדיק את המשפט – " Italians do it better "
( ידעת ש - D & G מייצרים תחתוני טנגה מנומרים לגברים ) ??
אוקיי, אז תודה שחידדת לי...
השאלה היא מלכתחילה למה אנחנו מתחייבים לאהבה מתונה. כזאת שעוזרת
לנו להרגיש בטוחים יותר משמחים... מהמקום הזה ברור שמתישהו יגיעו הסדקים.
בעולם המודרני הכול יכול. הפחד הוא ששולט. כי אנחנו לא רגילים להתמודד.
באמת להתמודד. תראי שאנחנו עסוקים בלצבור. עוד כסף, עוד רכוש, עוד חברים.
ומשם גם הבחירות באהבה. בשביל להרגיש בטוחים. לאורך שנים זה לא מחזיק.
במקרה כזה, הדילמה שאת מציינת, היא באמת מאוד קשה.
(הייתי פעם עם משהי שהקשר שלי איתה עזר לה לעשות את הצעד המפחיד ולפרק
נישואים מתים של 10 שנים... אבל עוד לא הייתי במקום שלה).
ותשמעי, לגבי האמון באנשים (בדיוק קראתי את הפוסט "נעלמים"). אני חושב שהכול
טמון בנקודת המוצא, שבחיים יש כאב וסבל. אם זו לא נקודת המוצא שלי, כשאכאב,
אחשוב שמשהו לא בסדר, ואשנה כיוון. אבל אם זו נקודת המוצא שלי, אבין שלפעמים
זה חלק מהעניין. אני לא יכול לשפוט אף אחד, כולל אותך, עם בחירות כמו לא לסמוך על
אנשים. אבל אני יודע שמהות החוויה. כול חוויה. היא זאת שלאורך שנים משאירה אותנו
חיים מבפנים. ובשביל לחוות, צריך להישאר פתוחים...
הרהורים על בגידה בעצמנו, בזולתנו, באהבה ובחיים עצמם
כמה פעמים אנחנו בוגדים בעצמנו עבור החיים עצמם?
כמה פעמים אנחנו בוגדים בעצמנו עבור אהבה?
כמה פעמים אנחנו בוגדים בזולתנו עבור עצמנו?
כמה פעמים אנחנו בוגדים באהבה עבור עצמנו?
החיים הם לופ אין סופי של רווח והפסד, כשלעיתים לא ברור מה הרווח, רק ההפסד הוא ברור.
תודה מיא על המילים שלך האישיות והח(כ)מות, ועל ההמלצה, אלך לראות זה ברור לי.
אפפעם לא אבגוד בעצמי , כי מי יציל אותי מעצמי מלבדי ?
ואנשים בוגדניים (בעיקר בעצמם) אני לא רואה.
ואת - כותבת נ פ ל א !
נו מה...
קראתי בדיוק :)
רק המעז עולז
(כמעט ותבתי רק המעז מנצח
מישפט שהונצח על סיפרו של בני גאון
קניתי קראתי והשלכתי
ומאז בעיניי אין מגונה יותר מלצטט את המקור )
זה מעניין ויפה שציינת את הילדים ולאו דווקא בן זוג. יש מין תחושה שאם מוותרים על למען הילדים זו לא בגידה אלא המובן מאליו.הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בפוסטים שלך, שהם לא תמיד הדעה הרווחת, אבל עבורי הם מילים של שפיות.
לי יש ילד אחד. אני מאלה שאף פעם הרחם לא צעקה להן לילד. ילדתי בגיל 30 וגם אז לא הרגשתי שאני בשלה מספיק כדי להרגיש שהמימוש שלי בחיים הוא בהחלפת טיטולים. נכון לעכשיו ואני לא אצא בהצהרות, אני מרגישה טוב עם בני יחידי אותו אני אוהבת ולא רוצה לחלוק את אהבתי עם קטקטים נוספים. זה גורם לי להרגיש שהויתור הוא הרבה יותר נוח. מה גם שאני לא מהמוותרות אני יותר מאלה שמעגלות פינות אז בעצם רוב הדברים שרציתי לעשות בחיים עשיתי, גם אם המשמעות היא שאני לא ארצה את זה או אחר. וכן לפעמים גם אותו, את היורש. כמעט בכל שבוע אני עושה אתו סחר חליפין - באולינג או ממתק שאקנה לו תמורת ישיבה בבית קפה.זו לא בגידה וגם לא התפשרות. את שני הדברים אעשה כך או אחרת ובהנאה רבה. אני חושבת שעם הזמן והגיל הפסקתי לבגוד בעצמי והתחלתי להנות יותר, יכול להיות שזו הסיבה שהגיל עושה עימנו חסד.
(פורטרהאוס 900 גרם למנה ראשונה ותותים עם מסקרפונה לעיקרית. אני חזרזירה לא קטנה ובעיקר נהנתנית גדולה).
אנשים שבוגדים בעצמם, ב- " אני מאמין " שלהם,
שעוברים על או עוברים ליד המצפון, המוסר, הנכון והמותר.
אללאיוסטור- ולהקתו !!
אם את כל השיט הזה הם אוכלים בעצמם,
עם מה הם יכבדו את האורחים ??!?
התום הזה כמעט גמר אותי. אני מאוד מברכת על כך שאין בי עוד תום. ובכל זאת - אנשים כנראה לא מוותרים על הפוטנציאל הקטנוני שלהם. מבחינה זאת, אני בהחלט עוד מופתעת לפעמים. אבל זה לא נובע באמת מרוע כמו שבעבר חשבתי. סתם מנחיתות איומה ומכלה.
חחח - ברור שאני פנויה! אני יוצאת הערב אבל אני תמיד פנויה לחברות שלי. וגם דייטים - אפילו עם מישהו נחמד - החלטתי לקצר. הסבלנות שלי לגברים התקצרה פלאים. שעתיים - מיציתי.
התמונה החדשה שלך נהדרת - זה קודם כל.
ועכשיו כשאני קוראת את תגובתך, באמת העניין הוא שאנשים מרגישים שעולמם יתפרק. כל ההרגלים, כל המוכר והידוע. שהאדמה תישמט מתחת לרגליהם. אבל מהם החיים אם לא קפיצת ראש אל הבלתי מוכר? מה העולם שווה אם לא עושים את זה?
ואנשים אמיצים... טובים... את כבר מכירה אותי ויודעת שגם אני משתדלת. אבל הטובים ביותר, גם הם מאכזבים. זה כנראה הטבע האנושי.
זה כל כך אנושי. וגם אי אפשר לחיות בדיסוננס הזה. אפילו כשעשיתי את זה למען הילדים שלי - ויתרתי כמעט על כל הדברים החשובים לי - זה גמר אותי. קל וחומר לאחרים.
והלחץ עלינו להיות נשיות ועדינות ומתוקות... נו - למזלי הגברים המשמעותיים בחיי אהבו אותי גברית
חזקה ואסרטיבית.
ובגידה אמיתית להגדרתך - זה מה שאני אומרת: לעשות עוול. ועל זה אני משתדלת תמיד לפצות. לא תמיד אפשר. במה שאפשר.
תיהני!
אחד הדברים שכובשים אותנו אצל ילדים קטנים, הוא התום שלהם והאמונה. עם הזמן, יום אחר יום ושנה אחר שנה -תוך רכישת מה שאנחנו קוראים 'ניסיון חיים' - אלה חולפים להם, אצל אחדים יותר אצל אחרים פחות. אם תרצי, זו בגידה באמת, בערכים שעליהם גודלנו ועליהם למדנו. זו הבגידה שבעיני היא הכי כואבת. מבחינה מסוימ אפשר לומר ש'הבגידה' הזו היא תולדה של בגידה אחרת - של לימוד והדרכה לסוגי ערכים שכמעט ואינם קיימים במציאות (למרות שאלוהים ישמור מה היה עלול לקרות לו היו מלמדים אותנו שאדם לאדם זאב: האם היינו נהפכים לחיות אדם? לא שאין כאלה בינינו, אם לקרוא את כותרות העיתונים).
תשמרי (שין בפתח) את היכולת הזאת להתאכזב - לא שאני מאחלת לך שיקרו בדרכך אכזבות - משום שהיא מעידה שעדיין נשארו בנפשך התום והאמונה.
תודה. את הבגד הזה קניתי לפני 17 שנים בפאריז, כשהייתי בהריון עם הבכור שלי. הוא בגד המאצ'ואית שלי.
סופ"ש כיפי גם לך.
נכון. ואם תשאלי אותי - וחברות שלי שאלו אותי - את לא חוששת לא לאהוב עוד כמו שאהבת? ותשובתי היתה: להיפך. אני יודעת שלא אתן לעצמי לאהוב עוד כמו שאהבתי, ואני שמחה על כך מאוד. אני לא רוצה יותר לאהוב ככה. לא רוצה יותר את הסבל הזה. הספיקה לי פעם אחת בחיים.
אבל אני חייבת לומר שבשיא האהבה שלי אף פעם לא ראיתי באהוב איזה גבר מושלם ותמיד יכולנו לצחוק יחד על מגרעותינו. הוא אף-פם לא נראה לי כוכב-מלך-מדאים-מראיב-משגע-מאמם-אורס. הוא תמיד היה הפאתט שאיתרע מזלי להתאהב בו. האבן שאין לה הופכין. הילד שלא התבגר. המאותגר. המצחיק. בעל שמחת החיים המדבקת. עד שהיא נפסקה.
מלנכוליה מוציאה ממני את הטוב שבי. את המחשבות הכי עמוקות. למדתי לחבק גם את המלנכוליה. אבל הבכי עושה לי קמטים, זה נכון...
אבל אם תמשיך להיות עם אשתך, תמשיך לקיים פסאדה שקרית - ובהכרח תבגוד בעצמך.
אנשים פתוחים וחמים - גם בנשים, גם בגברים - היא הבחירה שלי. אמה מה, לפעמים אנשים שמציגים עצמם כחמים ונחמדים (כמו שאחי קורא להם יחצנים, בהטעמה על ההברה הראשונה) מתגלים ביחסים קרובים קפוצי לב וצפודי נשמה. אף פעם לא מאוחר לעזוב אנשים כאלה...
זה ממש מרשם בטוח לאכזבה. לסמוך על עצמנו זה לא אומר שאנחנו לבד בעולם - גם אם לפעמים יצא לי להרגיש ככה. זה אומר שאחרים הם בערבון מוגבל.
תודה -זה מה שחכם בסרט הזה, שהוא לוקח את מושג הבגידה והופך אותו על פיו.
נפלאים התהליכים האלה שאנחנו עוברים ולומדים לא לבגוד בעצמנו. בכלל, עצם העובדה שלומדים ומתפתחים לאורך השנים ולא נתקעים. אני לא חושבת שאנשים רבים יכולים להעיד על עצמם שהם עשו עבודה רגשית והתפתחו במשך הזמן ועלו ממקום נחות שהיו בו.
תודה, אירית.
בחרתי להתיחס לשני העניינים האלה.
השאלה שלי והשאלה שמעלה הסרט, היא - לבגוד באשתך או לבגוד באהובתך - מה יותר נורא?
ואפשר לנסות ולבחור אנשים טובים עד מחרתיים - הן חברות, הן בני זוג - אין בכך ערובה להתנהגות שלהם. האנשים שחשבתי שהיו הכי טובים ונפלאים ומכילים התגלו בחולשתם ובעליבותם. קורה. כלומר היום אני יודעת שזה קורה. פעם לא ידעתי. פעם באמת חשבתי שאם אבחור את הטובים, את טובי הלב - אני מבוטחת.
בגלל זה אני אוהבת גברים שבוכים. שמרשים לעצמם. יש בהם משהו חזק, אני חושבת, שמאפשר להם להיפתח. אני ממש מתעבת אנשים אטומים.
אבל הערבות שלא ננוצל לרעה - את זה ממש אין לנו. אנחנו נפתחים בפני אנשים - אחר כך אללה יסתור.
את נשמה טובה, ואם יורשה לי, מהיכרותנו - הצורך הזה אצלך רב במיוחד. להיות בסדר, לעזור לאחרים (טוב, זה גם המקצוע שלך), לדון כל אדם לכף זכות... לא תמיד זה מגיע לזולת. לא תמיד זה מגיע לך, להיות בעמדה הזאת.
נכון - יצירה מלנכולית ומעוררת מחשבה - וגם הצילומים יפהפיים. וממתי כל סיפור שעוסק בחיים עצמם הוא קיטש, לעזאזל (כפי שכתבו המבקרים?) אני לא רואה בסיפור הזה בנאלי. אני רואה בו אוניברסלי.
כמה שיותר מתרחקים מקונפורמיות, מנסים לפחות, כך מתקרבים לאותנטיות. כמה שחשוב לנו פחות מה חושבים עלינו, איזה רושם אנחנו עושים, איך אנחנו נתפשים בעיני אחרים. זה בדיוק כמו שכתבת. המחשבה הרווחת היא שדרוש אומץ רב כדי להיות אינדיווידואליסט ולמרוד במוסכמות, בעוד שהמחיר שאתה משלם עבור ההליכה בתלם ואובדן האותנטיות הוא בדיוק כל מה שמנית - ובראש וראשונה הדיכאון. כשאני רואה אנשים בדיכאון, אני ישר יודעת שיש להם דיסוננס קוגניטיבי בחיים. הרי לא כולם סוחבים בעיות נפשיות. השקר, הניכור מאחרים, המיאוס מעצמם, הם שמפילים אותם לדיכאון.
והאחר הוא הגיהנום, באמת, אם אין לך גרעין פנימי חזק. או אם אתה מאוד נאיבי ומאמין באדם. אבל גם כאן אפשר ללמוד מהעבר וכבר להתחסן.
אני גמכן, כשאני מציבה לי מטרה ומשיגה אותה, אני מלאת התפעלות מעצמי ביותר! ומשבחת את עצמי, בססמת אם אין אני לי, מי לי.
אנשים בוגדים בעצמם כשהם לא מוכנים לשלם את מחיר האהבה, או השינוי, או הזזת הגבינה - וזו דרכו של עולם. אבל המחיר על אי תשלום המחיר הוא לפעמים הרבה יותר גבוה.
כמובן שאתה!
את יודעת, זה באמת מבחן אהבה שגברים נוהגים לעשות: היית רוצה ילד ממני?
התשובה שלי היא - לא, אם אתה רוצה שהאהבה שלנו תישאר.
אני אוהבת שאת כותבת לי - "ממרום גילי".....
ותודה שחיבקת אותי אתמול חיבוק לא וירטואלי, כשהייתי זקוקה לו.
חברה שלי סיפרה לי שמישהו אמר לה: אני לא יודע איך אספר לאמא שלי עלייך...
לפחות בקטע הזה אני יודעת שהילדים שלי יוכלו לספר לי הכל, כי אני תמיד אומרת להם ללכת עם הלב ולא לחשוב על שום דבר אחר. איך אתה יכול לסבול את עצמך, כשאתה יודע שוויתרת על האהבה רק בגלל אי התאמה פרוצדורלית?
אוי....
כי החוויות האלה משותפות לאנשים רבים. יש גבול לכמה בנאדם יכול לשקר לעצמו שהכל סבבה. וכמובן, את יכולה להיות נבגדת גם לא בנישואייך, אלא ממישהו שבגד באהבה שלכם. אני עשיתי לעצמי, ועשו לי, ועשיתי לאחרים - והכל מהרצון הזה לחיות במקום הנכון, באהבה הנכונה, ולא על יד. שהגוף שלי יהיה איפה שהלב שלי ולא צפרייטד.
הפוסט הזה אמיתי כל כך ואין בו הגזמה. מדויק ונכון.
גם אני, רק על עצמי אני סומכת, ובגלל שזה לא קלה הנאמנות הזו לעצמי כי אז למידת האפשרי באמת היא כואבת בחוסר השלמות שלה.
זאת אומרת שהחיים לא קלים לחיותם.
ולגבי יחסי אנוש בכלל ובפרט בגידה, אני מאמינה יותר מכל שהגיל הוא זה שמביא איתו את ההבנה שהתוצאות החברתיות ממש נתונות בידיי. בחירה מי כן חבר מי לא ממש אבל בסדר, ובעיקר איך אני מרגישה בהתנהלות שלי מול חברים, חברות, גברים ועצמי.
ככל שאני מדויקת ומודעת למה שיש בכוחי כן לתת ומה ברצוני לקבל אני מביאה אליי אנשים יותר מכוונים, אמיצים, טובים, זו השתדלות יומיומית. הבגידה בבן זוג היא חוסר אמונה בהרבה דברים ביחד, זוהי חוסר יכולת להבין מה גורם למה, זה ללחוץ על לחצן מושב המפלט..ולעוף החוצה, לא להרגיש כלום, רק איזה שהיא תמצית של אושר ללא אופק.
הרבה אנשים חיים ככה כי יש להם תחושה שעולמם יתפרק אם תיהיה תזוזה של פירוק.
איזה נושא עמוק וכואב.
אני אלך לסרט:-) ואני מתגעגעת, את פנויה? :-)))
והכי נורא שאין לך למי לבוא בטענות. יש הרי אנשים שחייבים להאשים את כולם במחדליהם. אם תהיה כן עם עצמך, לא תוכל.
תודה רבה.
היו הרבה פעמים שבגדתי בעצמי, פעמים שויתרתי על האושר שלי, על היכולת לחשוב מה שאני רוצה ולעשות זאת, על החופש שלי להתנהג כך או אחרת ויש לי עוד אינסוף דוגמאות. בגדתי בעצמי בגיל 14, בגיל 18 ומאז בהרבה סיטואציות כאלה או אחרות. באותו הזמן הרגשתי שכך אני חייבת למען כך או אחרת ובעיקר כי אולי זה יהיה טוב יותר עבורי, עבורו, עבורם. אבל אני לא מגדירה זאת כבגידה אלא כניסיון לרצות אחרים על חשבוני. וכך במהלך השנים ניסיתי לרצות את הוריי, את בן זוגי לשעבר ואותי בניסיון להיות אחרת ממה שאני (לדוגמה בניסיון שלי להיות נשית יותר).
עם כל זה השלמתי עם הזמן.
בגידה אמתית, בעיני, היא כזו שאני יודעת שבסיטואציה כזו או אחרת פגעתי באחר באופן בלתי נסלח. גם אם האחר יסלח לי, בקוד האתי שביני לביני לא אסלח לעצמי - זו בגידה עבורי.
(אני חייבת לנטוש אותך לטובת ארוחת שחיתות במיטבר. אשוב בהמשך).
יפה לך מאוד כחול.
יש דברים שאני סומכת אך ורק על עצמי.
בעיקר שזה קשור לבנקים.
קולנוע צרפתי אוהבת.
סוף שבוע רגוע ומחמם לב.
ש.ש.
בקריאה ראשונה,אני אפעם לא קוראת הכל
אני מדלגת על חלק מהמילים משפטים ,מין דיסלקטיות...ואם אני מרגישה שזה נכנס לי ללב
אני חוזרת אח"כ ומתעמקת.
וזה נכנס לי ללב, מהמון סיבות, אכזבות...,כאבים..כמו שכתבו כבר כאן, מאיפה באת עם הפוסט הזה ?
אז בינתיים,עד שזה מתעכל לי ,
ביום שאפסיק לסמוך לגמרי,(גם כך אני סומכת על קומץ) אפסיק לצפות.. אפסיק להתאכזב..
זה יהיה יום שאפסיק לאהוב
ועל זה אני עוד לא מוותרת.גם אם עברתי מהמורות בגובה של הר.או נשאתי סלע במעלה ההר (הגדרה חביבה על חברה קרובה)
בינתיים.
ובינתיים אלך לראות את דניאל אוטיי בסרט ,ולבכות איתו לאורכו.
ואחר כך אשוב
שרה
גברת עשת,
מה פשר המלנכוליות? (או שאני מפרשת את הפוסט הזה ככזה בעקבות השלכה קלאסית ?...) , צ'מעי גברת ההכרה והידיעה שאת סומכת על עצמך לא מובנת מאליה. יש הרבה אנשים שגם מעצמם כבר התייאשו.
זו הדרך לפרוץ קדימה ולפנק את עצמך עם הממון שנחת עלייך :)
חוצמזה , אל תהי שלילית,
במקרה שלך את יכולה גם לסמוך על פקידת הבנק! :)
מרגישה צורך להגיב דווקא לטיזר ...
מה עדיף - לבגוד באשתך או בעצמך?
זה נורא פשוט,
עדיף לא לבגוד בכלל.
(כמה קשה ככה, עם אנשים שלא מדברים. את אף פעם לא יודעת מה הם מרגישים. וכשקורה משהו, הכל נופל עלייך בבום, בהפתעה)
זה לגמרי מסכם את מע' היחסים האחרונה שלי.
(ואם יש משהו שלמדתי- זה לא להיות יותר במקומות כאלה)
מיא את נפלאה!
לוקחת את הפוסט שלך לעצמי. מאמצת חזק חזק.
לא עברתי בגידה מן הסוג הנפוץ.
אך בהחלט נטשתי עצמי.
וחזרתי אלי. עדיין מפוחדת. עדיין בשוק. אבל יודעת
שהיום קודם אניעצמי.
תהני לך יקירתי. מכל הרפתקאה חדשה שקורית.
הכתיבה שלך - מ נ י פ י ק !
שבת נהדרת לך
אירית*
היי מיא...
לקח לי זמן להבין איך לנסח לך תגובה. את מעלה בי הרהורים ושאלות...
בחלק הראשון נשמעים ממך הרהורים שנובעים מתוך נסיון חיים שעבר כאב,
הדחקה...
(בצדק. טעות אחת - ואתה נופל לתהום
זה לא שיש לי ברירה. וזה גם לא נקרא ממש לחיות. אולי לתפקד. לשרוד
(אבל השאלה אם אתה אוהב מה שאתה רואה במראה
לדוגמא...
הרהורים מאוד יפים וכואבים. הסתכלות פנימית...
בחלק השני. יש התפכחות מסויימת. לא בהכרח ישירה. שמדברת על שאלה מי בוגד במי.
ובלי באמת לבגיד, ברור שאת מביעה דעה, שכשאתה בוגד במישהו, לא רק בבעל/אישה (לדעתי)
אתה בעצם בוגד בעצמך. אתה מכאיב למישהו, אתה מכאיב לעצמך. אתה אתה אתה
הכול חוזר אלייך בסופו של דבר. הכול משליך עלייך. ומעבר לזה. המעשים שלך, הם אקטים
שמושלכים מתהליכים פנימיים. הרסתי מערכת יחסים טובה, מתוך הרס עצמי וכו'...
שורה תחתונה, את בעצם מציגה את החשיבות בהתפכחות. לא איפה העולם (אנשים, מישהו)
לא בסדר, אלא איך אני השפעתי על זה...
ואת מסכמת בהפתעה שלך שקיים בך עדיין מידה של אמון בזן האנושי (חייתי).
אני יודע טוב מאוד כמה אנשים יכולים להיות אכזריים. אבל זה לא אנחנו בעצם שהכי אכזריים
לעצמינו. לסמוך על עצמך אומר לסמוך לבחור אנשים טובים בסביבתך. לסמוך במי לבחור לאהוב
כאהוב ומי לא לבחור. לבחור במי לתת אמון ובמי לא. בשבילי המשפט שאמרת שרק על עצמך את יכולה
לסמוך, זו המסקנה שצריכה להיות. ולא להיות סגור לעולם, להתנתק. כי ככה את
בוגדת בעצמך - כיצור חי שמחפש אהבה - בדיוק באותה מידה שבגדת באהוב שלך.
לסמוך רק על עצמך, ומשם להסתגר ולהיסגר, אומר בדיוק ההיפך. שאתה לא סומך על עצמך...
(מה את אומרת???)
הפוסט שלך כרגיל מלא חיים ומעורר מלא מחשבות ויש בך כריזמה נפלאה.
אינטימיות היא האמון שאם נתפשט ונתגלה במערומינו, לא ננוצל לרעה.
אינטימיות רגשית בהקשר בוגר היא אפרודיזיאק.
אווף זה לא פשוט כלל ועיקר.
הצורך להיות בסדר. היתה תקופה שבגדתי בעצמי ואיבדתי משהו מחיי.. לפעמים זה היה בקטנה אבל לפעמים זה היה נורא.
כתבת פוסט מעורר מחשבה. אני צריכה עוד לחשוב על הדברים....
הוליווד היו עושים מזה מנה קיטש בלחמניה, והצרפתים עשו מהקיטש יצירה מרהיבה.
זו באמת אחת השאלות הקשות, ולא רק בהקשר של זוגיות, אלא בכל הקשר: יצירה, יחסים עם העצמי, חברות , עבודה, והשתתפות פוליטית.
היא קשורה לאחת הבעיות המורכבות בחיים המודרניים: שאלת האותנטיות. ההפך הגמור מאותנטיות הם שקר, ניכור, מיאוס, דיכאון, צביעות. מצד שני, אי אפשר לחיות בחברה את ה"חיים הפנימיים" באותנטיות גמורה.
בצרפת הויכוח הפילוסופי הוא בין סרטר, שבשבילו "האחר הוא הגהינום" , ובין לוינס, שעבורו ה"אחר מאחורי הפנים" קיים לפני, והיחסים עם האחר הם התגלמות האלוהות והאנושיות כאחד.
אבל לנו, הממשיים, נשאר רק לתת ללב ולעתים גם לראש להדריך אותנו כיצד לפסוע בין האלטרנטיבות.
גם ללמוד לסמוך עלינו אינו מובן מאליו
לכן גם לא לךךבגוד בעצמנו איו מובן מאליו
על אף שהגוף האנושי הוא מכונה משוכללת
הנפש כל כך מורכבת
שכל פעם שאני מצליחה במשהו אני עדיין מלאת התפאלות מההישג
וכמו שתינוק לומד לזחול, לשבת, לעמוד וללכת
גם הללמוד לסמוך רק עלינו ולשחרר את כל שנתלבט האם ניתן לסמוך עליו
אינו מבון מאליו
לבכות ליד מישהו אחר, אינו חולשה אלא הבעת אמון
שווה ערך בעיניי ל-להתפשט
רגע, רגע:
מי המליץ לך לראות את הסרט ??
עכשיו עוד יותר מצטערת שהחמצתי את הסרט.
זו שאלה שכמה פעמים שאלתי את עצמי
האם נאהבתי אי פעם אבל ממש ממש באהבה כזאת. גדולה מהחיים?
גדולה כמו החיים.
נזכרתי בשיר היפה הזה מתוך דון חואן דה מרקו
To really love a woman
Let her hold you -
til ya know how she needs to be touched
You've gotta breathe her - really taste her
Til you can feel her in your blood
N' when you can see your unborn children in her eyes
You know you really love a woman
http://www.youtube.com/watch?v=hq2KgzKETBw&feature=PlayList&p=5FAAD956D61D5910&playnext=1&playnext_from=PL&index=6
מיא כתבת הפעם עמוק.עצוב עם נימה מורבידית.בוגר ועם ביקורת עצמית
ובכלל הרבה חיבוטי נפש.הסרט עורר בך שאלות ואולי השאלות היו שם ברקע
כדי להתעורר. ממרומי גילי תרשי לי להגיד לך,שנוסחת צמצום האכזבות
עובדת על מינימליזציה של מערכות יחסים. אני ממעטת בנושא.יש לי כמה מערכות
ספורות אך -בלתי תלותיות. תמיד זה אנחנו ולא יעזור כלום.נחמד לדעת שאוהבים אותי
אבל ראשית לאהוב את עצמי ולהיות "מלאה" מעצמי-נוסחה שהיא נהדרת,מודה לא כל
אחד יכול,למזלי אני יכולה.
נאמנות אצלי היא טוטלית לעצמי,לאמונה,לאמירה להבטחה לא מכירה את מושג הבגידה.
בגידה זה קודם כל בעצמנו ובמה שהאמנו,חשבנו וחלמנו.
אני יכולה להגיד כמו שאמרתי גם על ערש דווי-חייתי את עצמי בדיוק כמו שדמיינתי
והאמנתי.לא עשיתי שקרה לנפשי וגם כשטעיתי לעיתים בבחירות לקחתי את האחריות
על בחירותי ולכן התאכזבתי?רק מעצמי. אני לא מרשה לעצמי כבר שנים להתאכזב
מאחרים. יש אהבה בעולם, אך הבחירה היא חשובה מכל.חברים
זו עיסקה לעיתים זמנית,אבל היחסים עם עצמנו זה עד סוף החיים.
ולסרט אני הולכת,מי סופר את המבקרים?
פוסט נהדר שמעורר מחשבות חשובות.
כתבתי בדיוק ההיפך. אבל בדיוק.
פתאום חושבת שמכל סוגי הבגידות הנוראית מכולם היא הבגידה בעצמך
כתיבה אינטליגנטית באופן בלתי רגיל.
אני כל פעם נהנה לקרוא את הפוסטים האלה!
פשוט מופלא.
תודה!
נפלא שיש לך יכולת לסמוך על אנשים. הרי ללא יכולת כזו לא היית מתאכזבת.
לבכות בסרטים זה טוב או לא? לנפש שלנו אני מתכוון... לא יודע נראה דווקא טוב.
מה גורם לנו לבכות רחמים על עצמנו או מה... לא יודע נראה שעל עצמנו.
טוב הרווחת יפה, שאפו. למה לצעוק. עברי בנק. בדקת במזרחי או את דוחה?!...
:) לגבי בגידות... אין מה לומר רק שהלוואי ולא היו בגידות.
והאמת שהתחלתי עם כוכב אבל נגמרו לי אז אחזור מחר. שבת שלום אשה יפה.