הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1011 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 659 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 888 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1078 צפיות
להתראות
להתראות
כשהייתי בת 26, צעירה אמיצה ומחוברת לרצונותיי, החלטתי לעשות שני מעשים. סיימתי מערכת יחסים ארוכת שנים ועזבתי את תחום הגרפיקה והפרסום. שניהם היו כלוב של זהב עבורי ובשנה אחת עשיתי קאט. באותה תקופה גם החלטתי שאני קונה רכב, חדש מהניילונים. שלושים אלף שקל היה המחיר (מה עלה בגורל הפיאט אונו הקטנה שהיתה לי לפני כן, בפוסט אחר). זה נחשב אז הרבה (עבורי), אבל היה לי כסף, כבר אמרנו כלוב של זהב. חשבתי, למה לא? מתי כבר יצא לי לקנות רכב חדש שוב? לאור ההחלטות החדשות...
בפיאסטה שלי, הכחולה, יצאתי לדייטים, נסעתי ללמודים, מצאתי דרכים חדשות, שיניתי כיוונים מכאן לשם, התאהבתי ועברתי דירות. הכרתי את בעלי, קישטנו אותה לחתונה, נסענו לירח דבש, קילומטרים על קילומטרים של נסיעות ברחבי הארץ. מידי פעם התקלקל הרדיאטור, נשבר האגזוז בנסיעה ונתקעתי עשרות פעמים במקומות הזויים בלי יכולת להתניע. כל כך הרבה שיחות ניהלתי עם עצמי במראה של הפיאסטה, כן שיחות בקול רם, מעולה לפארנואידים. אף אחד לא יכול לשמוע מבעד לקיר, או להכנס במפתיע. אפשר לצעוק, לבכות, לבקש סליחה, להתחרט ולהחליט מחדש, הכל אפשרי והדרך ממשיכה. מאז עידן הדיבורית זה לגמרי לא נראה מוזר. אפילו לחדר לידה נסענו בה, משקשקים, עם הפניה מהמוקד "לכו הביתה, תשתו תה, קחו את התיק וסעו למיון יולדות" כך אמרה הרופאה וכך היה. עם הפיאסטה והתיק בדרך לאסף הרופא, יודעת שאני בדרך לתפנית המשמעותית בחיי.
13 שנים חלפו, כל כך הרבה מילים נאמרו בה, מריבות והתפייסויות ונסיעות לחופשים ולסרטים. משהו במראה שלה מרגיע אותי, היא שלי. בשנים האחרונות הקלקולים התרבו והביקורים במוסך הפכו לחוג קבוע, עד שבפעם האחרונה, כשהגעתי עם מנוע מחרחר, יצא אליי המוסכניק ואמר "אני מצטער, כבר לא נוכל לעזור לך" ולא האמנתי. הרגשתי כמו ביקור עם אדם חולה מאוד אצל רופא "זה כבר לא ישתלם לך להחליף את המנוע, תנסי למכור, ובהקדם" וכך יצאתי כלעומת שבאתי, עצובה ועם מנוע מחרחר. המשכתי עוד לנסוע נסיעות קצרות וכבר פרסמתי מודעה, אבל אנשים נחרדו מהרעש שבקע מבטן הפיאסטה וזה עוד לפני הטסט.
אתמול בבוקר בא מפרק מכוניות שהסכים לתת לי עבורה 500 ש"ח. אבא שלי סגר איתו את העסקה ואני ירדתי כמה דקות טרם בואו ובלי שאף אחד יראה נתתי להגה נשיקת פרידה קטנה. נתתי לאבא שלי את המפתח ועליתי הביתה, מבטיחה לא להציץ מהמרפסת. שטפתי את הבית, מרימה הכל ומזיזה, ובכל זאת שמעתי את רעש הגרר מגיע ולאחר זמן קצר את קולו "תודה חבוב, להתראות" כדרכם של חבובים. בכיתי, אני מודה. אני בכלל לא טיפוס שנקשר לחפצים, אבל בכיתי, כי הפיאסטה שלי סימלה תקופה והיא עמדה כאן מתחת לבית, יפה עדיין מבחוץ, עם מנוע גמור. אז בכיתי.
בערב, פתחתי טלויזיה וראיתי את כתבתו של איתי אנגל על אסון האיטי, טרגדיה נוראה של המוני אנשים, של אמהות צעירות שאידו את בניהן, ילדים שנותרו לבד בעולם ואנשים שאיבדו הכל, פשוט הכל. ולרגע אחד של פרופורציה, הפרידה שלי מהפיאסטה, על כל משמעותיה, נראתה אפשרית. |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה ניומן..
זה נכון ומדוייק צבי (ולכן גם עצוב..)
שבת טובה
לפעמים גם לאוטו פג התוקף
עייפות החומר
צבי
*
מעצם חי לעצם מת
חורבן בית
האיטי
..
עשית את זה
המחשת
תודה שלא שכחת לשוב ולככב (-:
האוורור הזה הוא כלי טיפולי עבורי: שקיות נערמות עם בגדים, צעצועים לא רלוונטיים ועוד ועוד זה כייף גדול להעביר את הכל הלאה, למי שצריך יותר. לפנות מקום, בחוץ ובפנים. חבל שהתחושה הטובה הזו מתפוגגת ולוקח (לי) זמן לעשות זאת שוב.
מצחיק אותי לחשוב על מגירת לוחיות הרישוי והמראה. כנראה שלכל אחד יש איזו מגירה כזו מוזרה שרק הוא מבין (ומרגיש) את תוכנה.
תודה אחאב, השחרור הזה וקבלת הדין, לא קלים תמיד. נכון- לכל זמן.
את צודקת, למרות שמוזר אבל אפילו התייחסתי אל הרכב בלשון נקבה (אולי בגלל הדגם- פיאסטה- שנשמע נשי או צורתה..) כמו חברה.
*.....לכל דבר זמן ועת
וגם לפיאסטה הכחולה צריך לומר שלום
יפה כתבת :)
שבתי (*).
ואם אני כבר כאן - אענה לשאלותיך בתגובתך לתגובתי.
לאחרונה אני מוצא עצמי זורק יותר ויותר דברים מהבית.
סוג של אוורור.
בגדים, כלי מטבח, חפצי נוי שהעלו טונות של אבק.
אבל את המראה אני שומר.
היא אמנם טחובה באיזו מגירה ולא ראיתי אותה שנים,
אבל אני יודע שהיא שם (יחד עם לוחיות הרישוי השונות שהיו לי)
וטוב לי לדעת שהיא שם, כי היא מעלה זכרונות יפים.
גם אני מבינה ללבך, שרון יקרה... אני חושבת שההיקשרות במקרה הזה היא לא לחפץ, אלא לזכרונות שהוא אוצר בתוכו, כמו למשל כשעוברים דירה ומתקשים להיפרד מהבית שעזבנו.
על אחת כמה וכמה, שבמכונית הזאת נסעת בדרכך לאירוע המכונן של הלידה...
ונכון גם מה שכתבת בסוף בעניין הפרופורציות :-)
דווקא אצלי הפיאסטה לא ראשונה, אבל אני מניחה שאם הייתי מחליפה רכב כל שנתיים שלוש הייתי מעבירה את העניין ביתר קלות. אצלי זה עם דירות...עברתי כל כך הרבה דירות שמבחינתי זו הרפתקה...
זהו שהיה בינינו הסכם סודיות, גם אני יודעת עליה הכל (-:
א. אומרים שנושא הכוכבים בטיפול..
ב. מעלייך זו חברה
ג. ראית את הסרט עידן התמימות? אחד הטובים בעיני (עם דניאל די לואיס- האחד והיחיד)
ד. למה לסובב לי את הסכין ככה? לא יפה (-:
תודה לאל שיש לי את הדייהו, נקווה שנוע אנוע....
ה אוהבת אותך
תודה, החיים מזמנים שיעורים בלי סוף (בעיני)
וכוכבים זו בעיה קולקטיבית (כנראה זה פשר ההודעה האדומה למטה "נקחתה השבתת האתר והתקלות בטיפול")
השאלה מה קורה עם המזכרות האלה אחרי שנים?...חלפו להן 10 שנים ואתה מוצא את המראה הזו זרוקה באיזו מגירה...
האם עדיין היא מזכירה לך משהו ממה שהיה, או שהיא מעלה אבק ולא נעים לך מעצמך לזרוק, כי כבר שמרת עד עכשיו....
אני לא אוהבת לשמור דברים מיותרים, למעט - כמובן- מכתבים ותמונות. יש לי שקית עם יומני חיים בכתב יד ילדותי בערך מכיתה ו' עד סוף התיכון ומאז לא הצצתי בהם אפילו פעם אחת. אולי זה מלחיץ אותי, כי בכל זאת אני לא זורקת. מכתבים מתקופות מסויימות שרפתי פעם בחצר, אבל כל זה בעניין מילים, חפצים תמיד נתקעים וכשהם מחוץ להקשרם משהו בהם נעשה מגוחך עם הזמן....
תודה על ההמלצה...העניין הוא שאני דווקא לא נקשרת לחפצים בדר"כ, לפחות לא נקשרתי בעבר..נראה לי שמשהו עם השנים שעוברות קצת כירסם בעניין הזה (-:
שלום לך...
רעיון תרומת האיברים אכן ניחם אותי, בהמשכיות שהוא מאפשר, זה דווקא לא נשמע ציני בעיני.
רק שהיתה התפתחות נוספת: האיש התקשר אתמול ואמר "רגע! אל תחזירי את הרשיונות, אני רוצה להחליף מנוע ולמכור הלאה. בואי נעשה העברת בעלות". אז חשבתי שמישהו אחר יהנה, למה לא. ניתוח קטן והיא תמשיך ככה שלמה ותכנס לחייו של אדם אחר.
(ולא יכולתי להמנע כמובן גם מהמחשבה על הקופון השמן שאותו מפרק יגזור...)
דבר ראשון..איפה כל הכוכבים שלי???????????
דבר שני, מסכימה עם החבר מעלי, פרופורציות.
ואולי עדיף שלא יהייו פרופורציות , לפעמים נדמה לי שרק כאלו שחוו רע מבינים פרופורציות ואולי עדיף להשאר בעידן התמימות?
אוהבת...
ודרך אגב כלי רכב מייצג בבית הפנימי שלנו את היכולת לנוע , להתקדם, לעשות , לפעול ,כך שאני בהחלט מבינה את הצביטה בלב לאובדן החלק הזה שמיוצג ע"י המכונית שלך..
אחלה שיעור בפרופורציות.......
(איך זה שאין לי כוכבים פתאום?....רציתי..)
שרון,
כל כך מוכר לי הסיפור שלך.
אצלי זו היתה שברולט ששירתה אותי משך כל שהותי בארה"ב -
5 שנים ליתר דיוק (בין השנים 1988-1993).
5 שנים של נסיעות עסקים, ודייטים הזויים, ומעבר בין מדינות,
וטיולים, וחברים, וחברות, וגשם, ושמש, ושלג,
ושלוש לוחיות זיהוי שונות (בכל מדינה אליה עוברים לגור צריך להחליף לוחית זיהוי).
וכשהגיע הזמן להפרד ממנה ולחזור לארץ,
תלשתי ממנה את המראה והיא אתי עד היום, למזכרת.
הקפה לא מאפשר לי לככב היום. אינני יודע למה.
אשוב.
אני כל כך מבין ללבך.
ממליץ בחום לקרוא את דבריו הנפלאים של פיטיגרילי בספר הניסוי של השופט פוט, בו הוא מדבר על ההתקשרות שלנו לחפצים. הדברים נכתבו בשנת 1922 וראויים (והרבה מעבר לכך) גם היום.
נשמע שישתמשו בגופה שלה לתרומת איברים,
חלקים ממנה יתנו חיים לפיאסטות מקרטעות אחרות...
:)
וסליחה מראש אם זה נשמע ציני.