צפיתי בסרט אווטאר, סרט נהדר, נהדר, נהדר (שלוש פעמים), ואני משתף אתכם בחויה. אותי הדהימה הטכנולוגיה וההתמסרות חסרת המעצורים שלי עצמי כצופה למתרחש בסרט. הדמויות אף שאינן עגולות מאוד (תרתי משמע) מתחברות אלייך דרך הבעות הפנים הדיבור ובכלל. אתה מרגיש כאילו אתה מכיר את הדמות מחיי היום יום, ואתה מפתח יחסי אהבה ושינאה לדמויות. הדמיון בסרט מעלה במדרגה את שהכרנו, ומעמיד רף חדש שכולו ירידה לפרטים, הן חזותיים (הפרחים הנופי) והן למורכבות (החיבור לציפור ולחיות) השליטה כביכול במעבר מהחיים במטה לדמויות המצוירות כול כך.מעולם הדמויות המצוירות לא היו קרובות כול כך לשמן, הן כול כך מצוירות שאינך יודע האם העיניים דומעות מהצפיה בתלת מימד או מהיופי הכול כך קסום הזה. אפשר למצוא גם עומק בסיפור הכיבוש הזה על אף שכמו שאמר אורי ,זה בעצם סיפור פוקהנטס רק עם חייזרים. מתחת לפני השטח יש גם סיפור על הרמוניה עם הטבע, וחיבוריות מיוחדת גם פיזית אבל גם מנטלית לחיות, ואפילו מיסטיקה. אתה רוצה להאמין שהאל יעזור להם להתגבר על הכובש, ואנחנו כבר לט ילדים, ואולי כן... אני מאמין שכול הסרטים בסופו של דבר יהפכו לתלת מימד וכן האנלוגיה לסרטים שחור לבן של פעם בהחלט מתאימה. אהבתי את הסרט כול כך. שנאתי את היוצרים, הכול כך מוכשרים הללו שהופכים בסירטם הגאוני הזה את כולנו בצפיה אחת, לסתומים! |