בהכול אשמה סינדרלה. קצת טיפשי להאשים את Charles Perrault שנתן לה את הטוויסט שגדלנו עליו. בכל העולם , ממצרים ועד סין, אורבת לה אגדה על זן של סינדרלה וכולה נשף צבעוני ודביק לכבוד חג הקורבן העולמי.  

סינדרלה יפה כמו חלום. כל החיות, כולל עכברי הבית פשוט סוגדים לעכוזה המעודן למרות שעות של ניקיון, כביסה, גיהוץ והשפטה כללית. היא לא מתלוננת, לא יורקת לאחיות שלה בקפה. לא. היא קורבן מאושר. שרה ורוקדת עם המטאטא בקול סופראן מעודן בזמן שהאבק והאפר רק מסדר לה צלליות מסוגננות על לחייה המושלמות.  

מגיע יום השפיץ והמפנה.  היום בו הכול ישתנה. הנסיך משועמם למוות , נואש מעלמות החצר ומחליט ויהי נשף. נחמד, למה לא? זכותו. יש לו ארמון. תקציב בסדר גודל של הוותיקן. הוא גם לא צריך לנקות אחרי כולם.  נשים יבואו עד אליו, ייקודו מעדנות ככה שיוכל להביא הצצה חטופה במחמדי המחוך, והוא מסודר.  

סינדרלה מתה ללכת. ברור. לא כי היא רוצה לפגוש נסיך, גוד פורביד. היא רק רוצה ללכת לרקוד עם כולם ולהתאוורר קצת. זה הכול. לכולן יש אג'נדה  ולה אין. נשמה. אמהמה – שמלה יוק. יפה ככל שתהיה בלי ללבוש מותג של פיות, זה לא ילך. פלוינק – נוחתת לה פיה, מסדרת לה שמלה, טקסי ונעליים לא נוחות להחריד.  

סינדרלה שועטת לארמון. עושה כניסה והנסיך גמור. פשול קיבינימט. רוקדים, קצת סמול טוק (על מה?? על הקש במזרון שלה כפקטור באפקט החממה??) והופה, היא צריכה לעוף משם כי כל הצבע מתחיל לנזול לה מהתחפושת. באמת נשבר הלב. במקום להביא לו אותה בצ'ארם הטבעי, היא בורחת כי מבחינתה מה היא שווה בלי נצנצים ופיה בשרוול.  

והנסיך, גם הוא שמוק לא קטן. הברבוניה הבלונדינית ברחה וכל מה שנותר לו זה פאקינג נעל. נעל!! תחילת הפטיש בריש גלי. טו מייק אה לונג סטורי שורט, מדידות, עניינים הנעל מתאימה אנד דיי ליבד הפילי אבר אפטר. יופי. באמת יופי.  

שנים חשבתי שזה קל וכל מה שחשוב זה כמה קצוות שיער בהירות ומידת נעליים קטנה. שבין המבט הראשון והאבר אפטר אין כלום חוץ מענן ורוד של הזיה. אז זהו, שלא - וזו עבודת פרך לנקות את כל הזבל הזה מכל האזור שאחראי על תפקודי הלב. לקחת מגרפה גדולה ולנקות את האורווה הענקית הזו מקיצורי הדרך, מהשנדלירים הנוצצים, להפוך לאתיאיסטיות באהבה ולוותר סופית על חג הקורבן.  

עזבו אותי מסינדרלות ונסיכים. תנו לי להיות ריבה תפוחת לחיים 3# בתסריט  הזה. קחו את פרינס צ'ארמינג, תשאירו לי איזה פלאח בריא ותסגרו את הספר. יש לנו מה לעשות...