זוכרים את הקטע ההוא בסרט "לילסדה" שלילד יש חלום אחד, שבליל הסדר ירד שלג? 

אז מה אם זה מרכז הארץ, אז מה אם כבר אביב, הילד רוצה וברגעים בהם שמי זרחין, במאי הסרט המופלא הזה היה קצת "לוסי אין דה סקיי אוף דיימונדס" (שמי שמי אל תהרוג אותי סתם התאים לי לטקסט), התגשם העניין ושלג טרי של אמצע אפריל מאי ריחף לו אל עבר גילה אלמגור ויוסף שילוח. 

רק מה, אני בחורה ראלית, אני גרה בפריפריה עם פרבילגיה בתחום המשקעים ולמרות זאת החלטתי לא לקחת סיכונים, לא לחכות ששמי ימטיר עלי לבן כזה ופשוט לנסוע לאחי לצפון רמת הגולן בכדי שהילדים יחוו את זה לייב. 

אתם צריכים להבין, יש לי ילד גאוגרף מחונן וזה לא צחוק, הוא נולד עם מצפן תת עורי, הוא יודע על פי תנאי השטח כבר מגיל שלוש, מה השעה, באיזה כיוון עלינו ללכת, איפה נמצא מה ובעצם ככל שאין הוא  מוצא דבר תחת אפו בעיקר לא בבית, כך ביחס הפוך בתנאי שדה הוא נווט בחסד עליון. 

כגאוגרף וכחובב חזאות מזג אויר הוא חולם כבר שנים שירד לנו שלג ביישוב, אבל מזה עשור, השלב ממען להגיע וכפי שמסביר לי הגאוגרף שלי, כנראה שתנאי השטח וגובה המקום לא יאפשרו זאת בעתיד הנראה באופק. 

אז החלטנו לעשות מעשה והצפנו אל עבר קונטרה אל תוך הלבן לבן הזה שככל שאתה הולך ומצפין אליו אתה מתקשה להאמין שזה כל כך קרוב בסך הכל. 

לחרמון לא הגענו, כי שמענו שהילידים הצפוניים כבר ברחו משם לאחר שכל אנשי המרכז ודרומה מזה, באו לחוות קצת חורף, אבל לקיבוץ של אחי הגענו גם הגענו והתמונות יגיעו בהמשך. 

בדרך נאנחה בתי ושיתפה אותי בכמיהה הזו שלה להרגיש איך זה מרגיש כששלג יורד ממש. 

הוא לא ירד, אבל היה סמיך ולבן והשניים הגדולים פשוט שקעו בו לשעה קלה זורקים זה על זה כדורי שלג, מוציאים קיטור ומלינים על כך שהשני פוגע בהם באופן לא חוקי...והקטנה גם היא התרשמה שמדובר פה בשטיח מסוג נדיר,  זה ארך שניה עד שהספוגניה איבדה שיווי משקל והשבח לאל בחסות פמפרס, הטראומה היתה רק חלקית, כי ההיסטריה אליה נכנסה מחמת הקור, הרימה את כל הקיבוץ הפסטורלי מתרדמת החורף בה שהה. 

אחה"צ מופשר בפנים הבית שכלל גם את הזלילה השבועית של צהריי יום שישי חלף לו, ערב שחור לבן שנראה כמו תמונה איכותית של טלויזית סלורה מודל 68 הגיע... ולפתע נשמעה צעקה מאיזור חלון הסלון: "יורד שלג"... 

ישששששששששששששששש!!! 

טסנו החוצה, למי היה איכפת המעיל, נדמה לי שבתי יצאה עם גרביים, כי ככה זה שלג, הוא נוחת עליך במין עדינות כזו כאילו אומר: "הי מתוק, אני רק אשב לך קצת ככה על הפדחת והכתפיים, אם לא בא לך תביא לי 'פו' קטן ואני איננו, אני לא מרטיב ולא הורס פאנים" מה שהוא שוכח להגיד בנחיתה הרכה הזו זה שאם תשאר ככה עם הגרביים חמש עשר דקות בחוץ, יש סיכוי שתתחיל לשיר גם כן "לוסי אין דה סקיי אוף דיימונדס" ולא תזדקק לשום עזרים טקטיים בכדי להרגיש בהיי. 

אבל כפי שאמרתי, לא היה איכפת לנו מכלום, יצאנו וצרחנו כאילו סיציליה עשתה עליה. כמה חלומות הגשימו הילדים ביום הזה, החרמון הוא דוגמית לעומת החוויה של להיות חצי יום בבית של בן משפחה שפשוט חי שם בלי צורך לשלם דמי כניסה שאפשר למשכן איתם בית...והכל על מנת להחליק על איזו בוצית קטנה באמצעות ירית ניילון שיכולה להכיל את הישבן ושתי כפות הרגליים. 

מה היה לנו היום? 

* ילד אחד כמהה ללבן הזה, שהרגיש מה זה לחיות ולנשום אותו באופן טבעי.

* ילדה אחת שהבינה ששלג יורד הוא מחזה מדהים ביופיו בעיקר בלילה אפל כאשר הפתיתים מרחפים באיטיות אל הקרקע לאור פנס צהוב המנצח על המופע האקזוטי הזה.

* ועוד ילדונת קטנה שמבחינתה הלבן הזה הוא סוג של עונש שמפריע לאופניים התלת גלגליים הנמצאים בחצר לנוע בחופשיות ובנוסף גם מקפיא ומכאיב לה בטוסיק אז שמישהו כבר יגיד להורים המתלהבים האלו שיכנסו לחצי שעה למקפיא ויעזבו אותה בשקט.

איזה לילה לבן...   

ו...מצטערת הייתי חייבת לקטוע את המלודיות במישהי שלטעמי היא סנסציה הרבה יותר מוכשרת ממה שהיא מנסה למכור בפרובקטיביות יתר.

קבלו בחורה (עם ביצים?) ליידי גה גה.....גה...היא ענקית ובעיקר אותנטית במובן קצת קריפי...לא?