ואז נשאלה השאלה האמיתית,

למה אתה חושב שאתה אשם במוות של האחים שלך?

אני לא אשם, עניתי, לא הייתי בסביבה, לא הייתי קשור לתהליך, לא הייתי איתם שם.

אז אולי זאת הסיבה שאני לוקח את זה איתי לכל מקום?

לא הייתי איתם שם, לעזור, להציל, לחבק?

What the fuck?

מה הקשר שלי לסיטואציה? 

אין קשר, לא הייתי שם. אז למה אני לוקח את זה איתי?

אולי אני לא לוקח? 

אולי אני רק חושב שאני לוקח משהו ומשתמש בהסחה הזאת כדי להסתיר משהו אחר?

כמה רעש, רגע, אני רוצה לנקות אותו...

אם הייתי שם איתם, אולי הייתי עוזר לראות את הסיטואציה הבעייתית שלתוכה הם נכנסו?

אולי ניר לא היה עושה את התנועה הסיבובית, אולי עידו היה בולם או מאיץ ונמנע מההתחמקות?

בהדרכות שלי אני מעלה את הנקודה הזאת הרבה, את הנקודה שאם שניהם היו בעלי מודעות לסיטואציה אולי התוצאה הייתה משתנה.

לו עידו קרא את הכביש נכון, לו ניר היה עושה שיקולים נכונים, לו?!?!

אז איפה אני מחזיק בתוכי אשמה?

אני מניח שאני לוקח את המקום של "לא הייתי שם כדי לעזור", אבל עדיין, לא סגור שזה המקום שלי.

עמוד בתוך עמוד ענן,

השאלה מסביבי ואני בתוכה,

עומד בתוך עשן לבן,

המוח נשרף מבפנים,

הלב מרוסק ואני נאבק.

לחיות.

יש לי עוד הרבה שם לגלות כנראה, הרי ברור שיש.

מתי האוטובוס הבא למוח יוצא?