אתמול, בבוקר שבת, הילכתי בשדות חיטה ירוקה שלא הבשילה, בין גת לבין אשקלון. העיר שדרות הייתה לא רחוקה גם היא, אבל השבת המוקדמת הזו היתה שקטה להפליא.

פה ושם היה זוג שיצא להליכת בוקר או כמה רוכבי אופניים, אך הדממה שרתה בכל.

השמיים היו כחולים, ספוגים בעננים צמריריים. השדות הירוקים נתמתחו למרחקים רבים, ושדות בצבעים כהים יותר מחליפים אותם. וגבעה גדולה נתלתה מצד צפון, עץ אלון גדול ניצב במרכזה ואלפי שיבולים ירוקות מקיפות גם אותו, נדות לו במבוכה מבויישת, כאשר רוח הבוקר הקלילה חולפת מעליהם.

הילכנו בתוך שדות החיטה הירוקה, שבקרוב כשהקיץ ילך ויקרב, תשנה היא את צבעה לזהוב המוכר, לפני שתוסר מכל המרחבים האלו, על מיליוני שיבוליה הבשלות.

לא נכנסנו עמוק אל תוך השדות, מכיוון שלא ניתן היה לעשות זאת מבלי לרמוס ברגלינו את השיבולים. אך התחושה הזו, של הליכה בין השיבולים היתה כה ענוגה.

מרחבי שדות ירוקים כאלו תמיד מעוררים בי געגועים לאנשים יקרים. בייחוד אל אלו שלא ראיתי או שמעתי במשך זמן רב.

אולי בגלל שמרחבי שדות מעין אלו תמיד פתוחים ומקבלים אותנו בידיים חמימות, בדיוק כמו אותם אלו היקרים לנו. ואולי בגלל הרוגע שמשרים המרחבים, המזכיר במהותו את הרוגע שמשרה עלינו אדם אהוב במיוחד.

 והשדות האלו גם גרמו לי להרהר בכך שחבל כל כך שאני זקוק להם בכדי להעלות בזכרוני דווקא את האנשים היקרים לי ביותר, ושהם אינם נמצאים שם עמי כל הזמן... אבל לפחות כעת השדות האלו נמצאים כמעט בכל, ועמם גם אלו האהובים, גם אלו שכבר זמן כה רב עבר מאז חזינו בהם בפעם האחרונה, גם אלו שנשמע מהם לעתים רחוקות מדי וכך גם הם ישמעו מאתנו.

יפה לאהוב אדם בתוך מרחבי שדות. בשעת בוקר מוקדמת של שבת אביבית, בשעת הפוגה ורגיעה.

ובעצם יפה לאהוב אדם גם במרחבים אחרים, גם בשעות אחרות, פשוט לאהוב.