הגעתי לשדה בריצה, כהרגלי, כאילו אלף שדים רודפים אחריי. כזו הייתה הרגשתי היומית בבית האומנה שלי במושב "ירוקת החמור". ואכן עבדתי שם כמו חמור מאז קיבלה אותי משפחת שטרן כילדה בת 11, שהוריה –שיכור מובטל וזונה מסוממת - נמצאו בלתי כשירים להחזיק בי.בגוף מלא סימנים כחולים ואדומים ממכות וכוויות סיגריות ובלב מרוקן מאמון שיש בעולם אהבה,הגעתי לבית האומנה אצל משפחת שטרן, ואם אתם חושבים שהחיים שלי היו יותר טובים שם, אז אתם טועים בגדול.

מרלן ומקס היו ניצולי שואה חשוכי ילדים, שמבחינת משרד הרווחה היוו בית אומנה אידיאלי לגידול ילדים מבתים קשים. בביתם בן שתי הקומות במושב גדלתי עם עוד 9 ילדים כמוני, כשאנחנו שוברים את הגב בעבודות כמו דילול גזר בשדות שלא נגמרים, קטיף תפוחים במטע אינסופי, וכמובן תחזוק ביתה של משפחת שטרן: ניקיון, כביסה, כלים, טיפול בגינה, בכלבים, בסוסים, ומה לא....

בתמורה קיבלנו קורת גג ואוכל. אתם בטח מתפלאים למה אני לא אומרת  -בית חם ושאר הדקלומים שאני אמורה להגיד בלב מלא הכרת תודה. אבל הלב שלי ריק. ואני לא יודעת אם אי פעם מישהו יצליח למלא אותו במשהו. אני לא יכולה להגיד שמרלן ומקס לא ניסו לאהוב אותי, אבל אני – לא ניסיתי בכלל לאהוב אותם. בשביל מה? את ההורים שלי אהבתי, והם רק כיבו עליי סיגריות, אז למה לי להתאמץ בכלל?

בחגים כל הילדים היו קונים להורים האומנים שלנו מתנה, כדי להראות הכרת תודה. עציץ, אגרטל, לפעמים זר פרחים. רק אני סירבתי להשתתף בהצגה הטיפשית הזאת. אין אהבה בעולם, ואף אחד לא ישכנע אותי שיש. העולם הוא מקום קר, נוקשה וחסר רחמים. החזק שורד, החלש מושמד. מי שלא מבין את זה פשוט חי באשליות. ככה הגעתי לגיל 17 ועשרה חודשים בלי שהיה לי אי פעם חבר. או רומן. או אפילו ידיד. ואתם יודעים מה, לא איכפת לי בכלל!

רק דבר אחד החזיק אותי כל אותן השנים: ידעתי שבגיל 18 אעזוב סוף סוף את הבית הארור הזה ואצא לחופשי. אומנם לא ממש לחופשי, כי צריך להתגייס לצה"ל, אבל להתגייס דווקא רציתי. החלום שלי היה להיות בצנחנים. חלמתי והשתוקקתי לצנוח מהמטוס, לרחף באוויר כשהמצנח מעליי, להרגיש את החופש בעצמותיי...האושר בהתגלמותו! שם, למעלה, באוויר, לא צריך אנשים. לא צריך אהבה. לא צריך טובות. רק אני והמרחבים. רק לחשוב על זה עושה לי ויברציות בכל הגוף!

השדה נפרש לפניי בגלים-גלים של ירוק רענן, טבול בצהוב של שיבולי בר . רגע, מה זה האדום הזה? יכול להיות שהפרג כבר פורח? לא מוקדם מדי בחודש מרץ? כנראה בגלל כמה ימים חמים במיוחד, הטבע התבלבל. רצתי אל הפרגים האדומים בידיים פרושות לחיבוק. כן, אם יש מישהו אחד שלא איכזב אותי מעולם זה הטבע! כל יום מושיט לי מתנה משהו אחר לשמח אותי! אין ספק שהטבע הרבה יותר מוצלח ביחסי אנוש מאנשים!

קיפצתי לי בעליזות, חושבת על זה שעוד חודשיים בלבד נותרו לי עד לגיוס  איזה כיף יהיה להתפטר מכל  ילדי האומנה המעצבנים, ממרלן ומקס שרק יודעים להטיל עליי עוד ועוד מטלות...עוד חודשיים ארחף לי באוויר עם המצנח....טראאח! לא הבנתי איך, אבל השתטחתי על האדמה פתאום! "את לא מסתכלת לאן את רצה?", שמעתי קול רוטן מתחתיי, ולפתע התבוננתי היישר בכומתה אדומה של צנחנים!

"זה השדה שלי!", צווחתי. "מה אתה בא לפה בכלל? זה המקום הסודי רק שלי!". אבל הצנחן שהתרומם מים השיבולים המקושטות בפרגים אדומים, לא נראה מתרגש ממחאותיי. "יש לך טעות, יקירתי. השדה הזה הוא שלי!", השיב לי בקול מתריס לא פחות, ונעץ בי עיניים ירוקות חצופות, כשהוא מותח את גופו הגבוה ומתיישב מולי. "אני גיליתי את השדה הזה הרבה לפנייך, ילדונת", המשיך כשניצוץ זהוב, קנטרני בעיניו. הסתכלתי על דרגות הקצונה שעל כתפיו. אחר כך על שפתיו שנעו לקצה של חיוך. "גם אני רוצה להגיע לצנחנים!", פלטתי להפתעתי, ללא מחשבה, כשאני משתפת את הזר בחלומי הכמוס ביותר.

"דווקא לצנחנים? זה מעניין. למה?", הוא שאל. חיפשתי ציניות בקולו, אבל בעיניו הייתה רק סקרנות אמיתית. סיפרתי לו, למוני, כך קוראים לו, על חלומי לרחף באוויר ולהרגיש מחובקת על ידי הטבע בלי טובות מאיש. מוני לא הגיב, אך זווית עינו נראתה לי רטובה מעט לפתע. "מה זה, אתה בוכה?", נדהמתי. "אל תרחם עליי! אני לא זקוקה לרחמים של אף אחד!"

"את לא מבינה", אמר מוני, וקולו נסדק. "זה היה גם החלום שלי לפני שהתגייסתי, כשהייתי בבית האומנה של משפחת שטרן...". בדממה שהשתררה נשמע רק קול משק פרפר לבן שהתיישב על פרג סמוך. פערתי את פי בתדהמה. מוני היה ילד אומנה לפניי, כאן, באותו בית!

לא יודעת כמה זמן ישבנו בין הפרגים ודיברנו. מוני סיפר לי איך זה להיות קצין בקבע בצנחנים, ואיך זה לרחף באוויר עם מצנח. אני סיפרתי לו כמה אני מחכה לשים כבר את הכומתה האדומה על ראשי, ובתשובה הוא הסיר אותה מראשו, ושם אותה בחגיגיות על תלתליי השחורים, העבותים, כשהוא מתבונן בי בהערכה. "ממש מלכה עם כתר!", פסק.

"נו, אז הנה עוד דבר משותף שיש לנו חוץ מאותם ההורים האומנים", אמרתי באותו קול רפה. הרגשתי חלשה, רכה, ממוסמסת. "אין דבר כזה אהבה....", חזר מוני והתבונן בי באותן עיניים ירוקות שלו. "ברור שאין!", עניתי לו חלשה ומובסת, טובעת לחלוטין במצולות עיניו.

   * הסיפור בהשראת צילום של מוני, "אלכסנדר מוקדון" מהקפה

  http://cafe.themarker.com/view.php?t=386613

   ללא ספק חלחל לכאן גם משהו מסיפור החיים האישי של מיכאל בלק מהקפה כפי שהוצג בחדשות ערוץ 2 של יום שישי האחרון.