| אוי כמה שזה טוב.... 19 אינצ' שלמים , ללא המשקפיים וללא רכינה מעל לגמד האכזרי שכולו 10 אינצ' מעפנים בגסט-האוס נידח שברקטום של תת היבשת, מחובר לכבל רשת שהתפס שלו נשבר חמשת אלפים גולשים לפני.... יש לי תחושה שלפחות אחד/ת משלשת קוראי/תי כבר קצת סקרן לדעת מה היה שם בטיול הסולו ההוא שכבר מתחיל להתפייד לו בגלל שהדיסק הקשיח שבקומת הפנטהאוז שנמצאת כמאה ותשעים ס"מ מעל מבנה רעוע ופצוע, כבר מלא וגדוש בשטויות ומזמן איבד את המהירות שאפיינה אותו בנעוריו.......אז מהר מהר, בגלל שהזכרון לזמן קצר כבר לא מה שהיה ובגלל שאין לי חשק להתחיל לכתוב לכם זכרונות מהטיול השנתי בכיתה ח', אנסה לספר לכם קצת ללא התחיבות לאמיתות אוביקטיביות ולתובנות שישנו את חייכם או את חיי. בסופו של דבר בכל טיול אתם מגיעים לשם ולשם אחר וגם לשם ההוא הגעתם או שלא ומה שבאמת נחשב זו הדרך שעשיתם, אנשים שפגשתם, סיפורים ששמעתם בדרך ואולי גם דברים שגיליתם על עצמכם או חשבתם שגיליתם. כשכתבתי את הסיפור ההוא, את "מתחת לסנטר", עדיין לא ידעתי שאני הולך לרסק עוד פעם את הקרסול ולדרוך על לא מעט חרא. כנראה שאסור לי לכתוב סיפורים, הם תמיד מגשימים את עצמם בצורה זאת או אחרת......כשכתבתי את "במקום שם" לא היה לי מושג על הסטרוק שגרי אקשטיין חטף ושהתחבר בצורה מוזרה מאוד למה שכתבתי. כשכתבתי את "קדחת החמורים" לא יכולתי לנחש שמנחם בן, המשורר. האייקון וכוכב התכנית המטומטמת ההיא, יכתוב מאמר דומה בשם "שפעת החמורים" כחצי שנה לאחר מכן. גם התמונה השואתית ההיא מהגדר במטולה שדמתה לאיור יום השואה של וולקובסקי לא הוסיפה לי בריאות. אני לא פראנואיד חלילה, אני פשוט נרדף ע"י המציאות כאן ובשאר העולם, זה לא אתם זה אני..........
בוסה
על הקור ועל הקרסול המפוצץ בוראנסי אתם כבר יודעים ואולי כבר סיפרתי לכם על הגשם הדק ששטף את סימטאות העיר הקדושה, גשם שהפך את אבק הגללים היבש שמכסה את סמטאות העיר לשיכבה דקה, חלקלקה ובוגדנית של "שיט-קוקטיל" צמיגי. הפעם אספר לכם על בוסה נהדרת שחטפתי ישר מתחת לסנטר, רגע של נחת שאני הולך לזכור ולשמור לימים רעים שכראה מחכים לנו בשדרות ביבי פינת ליברמן. אין כמו להריץ זכרונות טובים כשאתה יושב במקלט או ממ"ד או אפילו אם אתה סתם מובטל כתוצאה מניהול כושל ומאגו נפוח של פקידוני משרד האוצר...... יום לאחר טקס הפרידה מבנותיי המאומצות הילית ותהילה, לאחר שקיבלתי תעודת הצטיינות של מוצ'ליר זקן וחביב ומאפרה פורנוגרפית והענקתי להן בתמורה פסלוני בודהה ואת ערכת הקפה שכללה כף חשמלית הודית וספלוני נירוסטה הודיים לא פחות (עם הסברים מפורטים ממני, חשמלאי מוסמך, איך מתפעלים את הכנת הקפה ללא התחשמלות), מצאתי את עצמי בודד בקוצ'ין , יום לפני ההמראה לדלהי שממנה המראתי חזרה לארצנו הקטנה. חזרתי לאשא ( Asha) העגלגלת שמנהלת בתחכום הודי נשי את "צ'רימל רזידנסי", שכרתי את אחד החדרים היקרים ביותר בחצי מחיר עם הבטחה שלי שלא אגלה ל"תיירים" את המחיר ששילמתי. אתם כבר מבינים שהיתה לנו היכרות מהפעם הקודמת שלנתי בקוצ'ין עת הכרתי את גלעד, הילית, תהילה, רותם, אנה ואורטל, חברים צעירים ונחמדים שחלקם עבר איתי כברת דרך. תכננתי את היום המלא האחרון בקוצ'ין כך שאספיק לעשות קניות, אלך לאכול שרימפים אחרונים ב"רשתות הסיניות" ולאחר מכן אלך להשתתף בקבלת השבת בבה"כ העתיק ברחוב היהודים. תפסתי לי ריקשהמאן חביב ונתתי לו רשיון לגרור אותי לכל החנויות שמשלמות לו עמלה עבור קליינטורה שהוא מצליח לפתות להיכנס לבתי העסק שלהם. סאג'י או שמא היה זה מישהו עם שם אחר, עשה קופה נאה באותו בוקר כשהתחרעתי על החנויות וקניתי מלאי של תכשיטים וסמרטוטים כדי לפנות את הכיס מכל אותן רופיות שאינן נחוצות בארץ השקלים. בתור קינוח הוא הצליח למכור לי שני פרחי מריחואנה עסיסים מפני, וזאת עליכם לדעת, שנהגי הריקשות בקרלה מתפקדים גם כבתי מסחר לסמים קלים ותמיד יציעו לך , בתחילת ההיכרות, לרכוש אצלם מריחואנה (לא ממליץ לקנות חומר אחר בדרום הודו) איכותית במחירי מבצע.......שמח וטוב לב נפרדתי מסאג'י או איך שלא קוראים לו ועליתי עם הכבודה לחדר לישון את שנת היופי היומית שלי. קמתי, התקלחתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי יפה, הכנתי לי "ירושלמית" קטנה לדרך והלכתי לחוף הרשתות הסיניות לצורך התעללות בחסילוני ה"טייגר" הענקיים שכל חטאם הוא שהם מכוערים, טעמם משובח והם מצויידים בזנב החסילון שכל כך נוח לאחוז בו בין האגודל, האצבע והאמה שעה שנועצים שיניים בבשרם שטעמו טעם גן עדן ( ותודה לכל שומרי הכשרות שבזכותם נשאר לנו, הרשעים, יותר....). באסה.....זכרתי את המקום עמוס בתיירים ובכמויות גדולות של פירות ים ואילו הפעם האנשים היו מעטים, הסירות נשארו על החוף, הרשתות הסיניות היו קשורות ומורמות באוויר ורוב דוכני פירות הים היו סגורים. היתה שם אוורה של ערב שבת בזמן הנכון אבל במקום הכי פחות נכון. התיישבתי בגן ציבורי סמוך, שאפתי לי שאכטות מה"ירושלמית" (סוג של צינגהל'ה) והלכתי לחפש את עצמי. ממש ליד אחת הרשתות מצאתי שני ספסלי בטון שעל אחת מהן שכב שיכור קרלי לבוש חצאית קרלית ובשני התיישבתי אני. וכאן, כאן מגיעה הנשיקה ההיא המפורסמת. היתי לבד וטוב היה לי בבדידותי. מצעד של גברים ונשים עברו על פני כשאין סארי של אשה אחת דומה לסארי של רעותה, חגיגה של צבעים ומראות. ישנה טענה שלעולם לא תגלה שני סארים תואמים ולפי חשבון שערך גלעד (אופנהיימר) ישנם בהודו שלשה מיליארד סארים שונים בכל זמן נתון. מאי שם הגיעה כיתת בנות נוצריות לבושות במדי "קורטה פיז'מה" (מכנסיים רחבות וטוניקה ארוכה) חומים, מלוות ע"י נזירות וע"י מנהל בה"ס. לכל הבנות ארוכות השיער היו קוקיות קשורות בפרפרים מסרטים וורודים שזהרו בשמש אחר הצהריים הטרופית. הרהרתי שכמה חבל שלא לקחתי את המצלמה וניחמתי על כך כיוון שלו היתי מתחיל להתמכר לצילום היתי מפסיד את קסם הרגע. בודד מסטול ומאושר הצטערתי פתאום על כך שאין מי שיחלוק איתי את הקסם הזה, סתם מישהו להיות איתו. שני כלבים מפורעשים שכבו שלשה מטרים ממני, דפקו ת'שלפשטונדה שלהם ואז הוא הופיע משום מקום והביט לי בעיניים. "צ'לו" אמרתי לו, "עוף לי מהעיניים" אבל הוא הביט בי במבט טוב וחכם שכמו אמר "שמענו עליך, אתה אין לך לב לגרש כלב שמסתכל לך לתוך העיניים" והצטנף לרגליי כאילו זהו מקומו הטבעי מאז ומעולם. פתאום לא היתי יותר לבד, פתאום היתי איש מבוגר עם כלב שנהנה מאחר הצהרים קסום, נהנה מהסרט שמתרחש מול עיניו. רגע מושלם שכזה שבו הכל מתחבר לשלמות נינוחה כמו אותם ימים רחוקים עם לולו בפארק רמת דניה או כשהיא שכבה לרגלי בלילות כתיבה חורפיים ליד תנור הנפט. באו כל מיני אנשים כועסים שניסו לסלק את השיכור כנראה מחמת הבושה מפני האדון הארופאי המבוגר. השיכור הסתלק רק לאחר שאופנוען מבוגר הגיע וצפר לו לתוך האוזן עד שהוא קם, רטן, התנודד והסתלק. הגיע סטודנט אחד והציג את עצמו. לא רציתי להיות גס רוח אבל לא הושטתי לו יד, רציתי להיות לבד עם עצמי או יותר נכון לבד עם הכלב. הסטודנט (נהול עסקים וכלכלה) שאל אותי אם הכלב הוא שלי ואני עניתי לו שהכלב הוא של עצמו ואני של עצמי אבל עכשיו אנחנו אחד של השני עד שנפרד. נפרדנו בלחיצת ידים לאחר שהוא, ברשותי, צילם אותנו בסלולרי שלו, פריים אלכסוני ויפה של איש ארופאי , כלב בן כלאיים שחור ונקי יחסית לרגליו, יושבים שלווים ונינוחים תחת עץ פיקוס ענקי. לא נתתי לו את האי מייל שלי ואת התמונה הזו לא אראה שנית. שעה וחצי ישבנו שם הכלב ואני, שעה של נחת ויופי לפני שנפרדתי ממנו והלכתי לקנות שלגון קטן ומתוק מאחד הדוכנים וחזרתי ל"צ'רימל" של אשא. הכלב נשאר שם לנימנום נוסף ואני מקווה שגם הוא יזכור את שעת הקסם ההיא בה הינו כל אחד לעצמו אבל ביחד. לפעמים אני חושד שלולו נתגלגלה באותו כלב אשפתות הודי, הביטה בי בעיניה הטובות ויצרה את הרגע ההוא בו היתי לבד אבל הרבה פחות בודד.
זה הכל בינתיים.
שבוע טוב
שכחתי לתת קרדיט לR.sasikanth, חלילן שפגשתי במסעדת abba בוורקלה ואצלו קניתי את הדיסק עם הראגה היפה הזאת.
את הקיטש הנורא צילמתי בכוחות עצמי,
|