סוף היום, סוף שבוע ואוטוטו תחילתו של אחר והוא מתחיל עם חיוך. חיוך קצת עייף אחרי יום עבודה (כן, בשבת...), אבל זה עדיין חיוך של סיפוק, חיוך שעם כל העייפות נותן מצבור אנרגיות.

כבר יותר משנה שאני עם הפרויקט הזה שלי, "פרויקט טרזין". זה התחיל מתוך חיפוש אחרי מילגת לימודים - ועכשיו זה חיפוש אחרי "מילגה" קצת יותר גדולה :). הדוקטורט נשכח קצת - למרות שאמא שלי נורא רוצה את התואר לפני השם שלי. במקום דוקטור נוסף לשם שלי תואר של מנהלת אומנותית, ואח"כ יו"ר עמותה - והחל המרוץ הזה - להגשים את שהתחולל אצלי במחול שדים במוחי הקודח.

טלפונים, ריצות מפגישה לפגישה, שגרירים ונספחי תרבות, נסיעות לצ'כיה וגרמניה בחיפוש המקהלות הנכונות, ושוב פגישות, ושיחות, וטלפונים, ואודיציות לזמרים הצעירים שישתתפו בפרויקט, לכתוב תוכנית לימודים, ותוכנית מוסיקלית, ולהרצות על החומר בבתי ספר, למצוא את התומכים - חזרות, קונצרטים... שנה וקצת של כל זה. ועוד בלי מימון... כמעט.

אז יאמרו שאני קצת מטורללת עם כל השגעון הזה, ואולי יש בזה משהו, כי בכל זאת - להקים עמותה עם רעיון נפלא אבל בלי כסף, בלי להכיר אף אחד ובלי קצה קצהו של חוט איך עושים את זה - יש בזה איזה שגעון, אבל אני ראיתי רק  את הפרויקט וידעתי שאני חייבת לעשות אותו.

זה לא היה קל - זה עדיין לא, אבל זה מתחיל לשאת פירות ואז מגיע החיוך. החיוך הזה, העייף - אבל חיוך של סיפוק, עם דמעה חבויה בקצה העין.

והיום - בשבת הנפלאה הזו עם השמש הקרירה - חייכתי. הגיעו אלי הצעירים הללו, השרים במקהלה שהקמתי - חלקם ישראלים מלידה, חלקם מקבוצת נעל"ה - וישבנו יחד ושרנו - גדעון קליין, אילזה ובר, האנס קראסה, ויקטור אולמן - ואני? חייכתי. כי זו המהות הראשונית של הפרויקט הזה - צעירים, ממקומות שונים - יושבים בחברותא ושרים את המוסיקה הנשכחת הזו של המלחינים היהודים מגטו טרזין.

אני מצטמררת בכל פעם שאני שומעת את המוסיקה הזו, מאז ששמעתי אותה לראשונה לפני כ-10 שנים. אני יודעת שבעוד כמה חודשים - כאשר נתחיל את המסע המוסיקלי אל נבכי ההיסטוריה בפראג, טרזין, דרזדן, ברלין ואח"כ בירושלים - אני אחייך, חיוך אפילו יותר עייף - אבל עם סיפוק אדיר.

ב-12 במרץ נקיים קונצרט גאלה באולם ימק"א בירושלים - בהשתתפות סולנים, מקהלות המוסיקה של מלחיני גטו טרזין והרבה סיפוק.