אני הכי כואבת ומצטערת על הסבל שיגרם למי שאוהב אותי , למשפחה שלי בעיקר ולחברים הקרובים. בקטנה חבל לי שאני מפוספסת. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה פוטנציאל וכל כך הרבה דברים שבאופן עקרוני הייתי יכולה לעשות , להגיע , לעשות , להגשים. זה באמת בקטנה. כל אחד והבחירות שלו. אני בוחרת שלא להמשיך . והדבר האחרון שבאמת מעציב אותי זו הבדידות שלי , המטען שאני סוחבת בתוכי , הזכרונות הקשים שעיצבו אותי ומשפיעים על תפיסת העולם שלי , שדופקים אותי. חבל לי שאני לבד למרות שאני לא לבד. כואב לי שכילדת אהבה זה לא משהו שהיה לי המון בחיים , לא באופן זוגי בכל אופן. ולבסוף כואב לי על הפנים באישיות שלי שאני פחות אוהבת , אלו שהייתי כל כך רוצה להעלים , להעביר אותם כבר ממני והם עדיין איתי פגמים. יותר מכל בצורה שאני לא מסוגלת להסביר , כואב לי על המשפחה שלי ועל החברים. אני רואה כל אחד ואחד שוב ושוב ושוב וחושבת מה יהיה איתם , איך זה ישפיע על החיים שלהם , כמה הרס אני גורמת לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם. זה אוכל אותי יותר מכל דבר. אני דואגת להם ואוהבת אותם ולא רוצה להכאיב , ליצור צער והרס.
במקביל - די . |